מעולם לא ראינו ככה את "מלך האריות". איזו חוויה מטורפת

כולנו אוהבים סרטים. יש כאלה שאוהבים קומדיות שמפילות אותנו לרצפה מרוב צחוק, אחרים מתחברים יותר למותחנים מצמררים ויש כאלה שמתרגשים מדרמות קורעות לב – הכול לגיטימי. לכל אחד יש במוחו זיכרונות מהקרנות סרטים בקולנוע שבהם הוא היה, שמשהו בהן התקבע עמוק בפנים. כך בדיוק הרגיש כותב שורות אלה כשהגיע להקרנה מיוחד שהתקיימה שלשום (חמישי) בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שמהדורתו ה-41 נפתחה בתחילת השבוע ושתסתיים ביום שלישי הקרוב, כשהסרט הקלאסי "מלך האריות" הוקרן כשברקע קונצרט חי שנוגן על ידי התזמורת הסימפונית חיפה.

הפעם הראשונה שזכורה לי שצפיתי בסרט בקולנוע הייתה "מלך האריות". הייתי בן 7 וקצת, הלכתי אליו עם אחי שגדול ממני בכשנה וחצי, כשאלינו התלוותה בת של חברה של ההורים, שהייתה כבת 16. אחי סיים את הפופקורן עוד לפני תחילת הסרט (אני זוכר לו את זה עד היום!), אבל הכול נסלח מהרגע שבו הסרט התחיל – ועד שהסתיים. "מלך האריות" מדהים בכל פריים ופריים שלו, בכל אחד ואחד מהאספקטים שלו, וזה מבלי שבכלל דיברנו על השירים הממכרים שהתנחלו בלבבותיהם של מיליונים בשלושת העשורים האחרונים.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• לפני יותר מ-40 שנה, הסרט הזה היה לכישלון. היום, אין קולנוע בלעדיו

• "הם הרבה פחות מנומסים": הכוכב הצעיר מתוודה על האתגר במשחק מול ילדים

• הדמויות האלו היו מה שאמריקה שאפה להיות. ההווה רחוק מכך

עבור מי שצפה בקלאסיקת האנימציה הזו של "דיסני" אינספור פעמים (באנגלית ובעברית, שלנצח תהיה הגרסה המועדפת עליי), בין אם לבד, עם חברים, עם בת הזוג או עם הילדים, זו הייתה הקרנה שפשוט אי אפשר היה לפספס. מהצליל הראשון של הסרט ועד סופו, התזמורת מלווה את הסרט ברגעים הקטנים והגדולים כאחד – מהפתיח המרגש דרך סצנת מותו של מופאסה (לא ידעתם את זה? הסרט כבר בן יותר מ-30, מגיעים לכם כל הספוילרים שבעולם!) ועד האיחוד המרגש של סימבה ומשפחתו, התזמורת מצליחה בכל רגע ללכוד את הפסקול המקורי של האנס זימר, שמוכיח עד כמה האוסקר שקיבל עליו הוא אחד מהמוצדקים בהיסטוריה.

לצפות ב"מלך האריות" הזה בהקרנה כזו היא חוויה מטריפה ומענגת חושים שקשה לתאר במילים. זו כבר מעבר לאהבה לסרט ולשירים המדהימים שיצרו עבורו אלטון ג'ון וטים רייס, זו דרך כמעט חדשה לצפות בו על מסך גדול, עם כל הצבעים החייתיים שמלווים אותו, ולהרגיש חיים מתמיד.

מהאוסקר לטאיוואן

עשרות רבות של סרטים נוספים מוקרנים במהלך הפסטיבל, וקשה היה לבחור באיזה מהם לצפות. אנחנו בחרנו להמשיך ל"הילדה השמאלית", נציג טאיוואן לאוסקר הקרוב, שזוכה להד תקשורתי רב לא רק בשל איכותו, אלא גם בשל העובדה ששון בייקר, הבמאי-תסריטאי המוערך שזכה מוקדם יותר השנה ב-4 פרסי אוסקר על "אנורה", לוקח בו חלק כתסריטאי-שותף, כמפיק-שותף וכעורך. אם זוכה האוסקר הטרי לוקח חלק בסרט שלך, כנראה שיש פה משהו ששווה לשים עליו עין – וכך הדבר.

הסרט עוקב אחר אם יחידנית שמגיעה לטאיפיי עם שתי בנותיה, לאחר שנעדרה מהעיר במשך כמה שנים. כדי לפרנס את המשפחה, היא פותח דוכן נודלס בשוק לילי, בעוד ביתה הגדולה עוד בפיצוציה מפוקפקת והקטנה, נראית כבת 6-5, הולכת לגן, וגם הופכת בהדרגה את השוק ועובדיו לביתה השני.

שי-שינג צו, במאית הסרט שגם כתבה והפיקה אותו יחד עם בייקר, הביאה למסך הגדול יצירה קטנה ברוחה על העולם הקשה שבו נשים במזרח הרחוק מוצאות בו את עצמן, ואת ההקרבות שהן עושות כדי שהדור הבא יוכל להציל במקום שבו הן עצמן כשלו. "הילדה השמאלית" עוסק גם בנושאי מסורת ומשפחה, ובזכות תסריט מהודק, בימוי סוחף, המון לב ומשחק מדויק של כל המשתתפים בו (בעיקר של הנשים, ובעיקר-בעיקר של הילדה נינה יה, שיש בה הרבה מעבר למתיקות שלה), הוא מצליח לעניין לכל אורכו, לעורר שאלות וגם להעלות בנו תהיות על עצמנו.

הבמאי שרוצה לחזור לגדולה

לסיכום הביקור שלנו בפסטיבל, צפינו ב"יתום", שדווקא היה סרט הפתיחה שלו. בסרטו החדש, לאסלו נמש ההונגרי, הבמאי שזכה ב-2015 באוסקר על סרט השואה הסנסציוני "הבן של שאול", חוזר בסרט תקופתי שבמרכזו אדם שיוצא במסע שקשה להוריד ממנו את העיניים. הפעם, הסרט עוקב אחר אנדור, ילד יהודי שחי בהונגריה, שבשנת 1957 נמצאת בהריסות לאחר ניסיון ההתקוממות נגד המשטרה הקומוניסטי במדינה.

הילד מתגורר עם אימו, ששרדה את השואה, ומחכה מדי יום ביומו לאביו, שלפי הסיפורים ששמע לאורך השנים היה גיבור של ממש. כשאימו מתחילה לצאת עם גבר אלים וגס רוח, כל התפיסה שלו בנוגע לזהותו – היהודית והאישית – מתערערת.

נמש, שכתב את התסריט בהשראת זיכרונות הילדות של אביו, מגיש לצופים סרט שתוקף את ההתנהלות אל המדינה שבה הוא הופק, שבשנים האחרונות נטען כי הממשלה שלה לא בדיוק דואגת לאלו שמתנגדים לה. נשמע מוכר? מי האמין שבמדינות זרות ניתן ליצור סרטים כאלו מבלי לשמוע אינספור תלונות על כך מצד "גורמים מלמעלה".

כך או כך, נמש מוכיח שהוא עדיין במאי חזק, גם אם הוא לא מצליח לתעל את התסריט המעניין שכתב לכדי תוצאה סוחפת ומרתקת למדי. הסרט, שהתחרה בתחרות הראשית בפסטיבל ונציה האחרון, מנסה לומר על העולם שבו אנו חיים, וספציפית על זה שבהונגריה, כמה וכמה דברים, אבל אין בו באמת אמירה מעניינת מספיק, או לפחות רצון לתת משהו כזה. לעיתים "יתום" מרגיש כמו ניסיון של נמש להראות לעולם שהוא עדיין יודע את העבודה, וזה נכון – אבל כשאין איזשהו חיבור לדמויות שבלב הסרט, אף בימוי מוצלח לא יצליח להציל את המצב.