תביעה אחת, מהפכה אחת: השחקנית ששינתה את חוקי המשחק של הוליווד

תעשיית הקולנוע ציינה בשבוע שעבר 80 שנה לפסק דין שנחשב לאחת מנקודות המפנה הגדולות של הוליווד: שמה של אוליביה דה הבילנד אולי לא מוכר לכל צופה, אבל המאבק שלה נגד אולפני וורנר שינה לא רק את תנאי ההעסקה של שחקנים – אלא את מבנה הכוח כולו בתעשייה.

דה הבילנד נולדה בשנת 1916 בטוקיו להורים בריטיים, וגדלה בקליפורניה. היא פרצה לתודעה הציבורית בשנות ה-30, בעיקר הודות לשיתופי פעולה עם השחקן ארול פלין בסרטים כמו "הרפתקאות רובין הוד", וזכתה למועמדות ראשונה לאוסקר על תפקידה כמלני בסרט האגדי "חלף עם הרוח" (1939). בהמשך הקריירה היא זכתה בשני פרסי אוסקר, ובכל זאת - התרומה שלה לתעשייה נמדדת פחות במדליות, ויותר בשינוי שהובילה מבפנים.

באותה תקופה, הוליווד פעלה בשיטה ריכוזית. מספר מצומצם של אולפנים גדולים שלטו כמעט בכל מרכיב בתעשייה: הפקות, הפצה, וגם, ובעיקר – בכוח אדם. כל שחקן, במאי, תסריטאי ועורך היה כבול בחוזה בלעדי. ההנהלה קבעה הכול: אילו תפקידים תקבל, כמה תשתכר ואיך תיראה בציבור. מי שסירב, הושעה. תקופת ההשעיה לא נחשבה כחלק מהחוזה, כך שהחוזה התארך. הסכמים ל-7 שנים נמשכו בפועל גם עשור.

דה הבילנד, שהרגישה כי אינה מקבלת תפקידים שמאתגרים אותה מקצועית, סירבה להשתתף בכמה מהסרטים שהוקצו לה. וורנר הגיבו בהשעיה, בניסיון לדחות את תום החוזה שלה איתם. במקום לקבל את זה כעובדה – היא בחרה להילחם. בסיוע עורך דינה, מרטין גנג, היא תבעה את האולפן בטענה שחוק העבודה בקליפורניה קובע שחוזים לא יכולים להימשך יותר מ-7 שנים קלנדריות.

ב-8 באפריל 1945, בית המשפט העליון של קליפורניה פסק לטובתה. הפסיקה, שכונתה מאז "חוק דה הבילנד", קבעה כי חוזה העסקה לא יכול להימשך מעבר ל-7 שנים קלנדריות – גם אם השחקן הושעה באמצע. המשמעות: האולפנים איבדו את היכולת להאריך חוזים בצורה חד-צדדית, והשחקנים קיבלו לראשונה כלים ממשיים לקבוע את תנאי ההעסקה שלהם.

זו לא הייתה רק החלטה משפטית, זו הייתה תחילת פירוק השיטה. בתוך עשור, המודל שבו שחקנים, תסריטאים ובמאים היו "רכוש" של האולפנים, התמוסס. חוזים ארוכי טווח הוחלפו בעבודה מפרויקט לפרויקט. סוכנויות כישרונות הפכו לשחקן חדש בזירה, כזה שמייצג את היוצרים והשחקנים, ולא את האולפנים. הוליווד, שהייתה בנויה על שליטה מוחלטת של האולפן בכל שלב של ההפקה, התחילה להתנהל כמבנה פתוח וגמיש יותר, שבו לאמנים יש מרחב תמרון אמיתי.

כיום, עולם הקולנוע פועל בתנאים שונים לגמרי. כוכבים אינם כפופים לאולפן אחד, ורבים מהם מנהלים את הקריירה שלהם כמו עסק עצמאי לכל דבר – עם צוות אישי, ניהול זכויות, מיתוג עצמי וחופש אמנותי. אל מול השינויים האלה, עולות שאלות חדשות: חוזים עם ענקיות הסטרימינג, שימוש בבינה המלאכותית, שכפול של דמויות ועוד. כשהזהות שלך ניתנת לשכפול בלחיצת כפתור, עולה השאלה: מי רשאי להשתמש בה, ואת מי צריך לשאול מראש?

למרות שמדובר בסיפור בן 80 שנה, המאבק של דה הבילנד נשאר רלוונטי. היא הייתה בין הראשונות שעמדו מול מנגנון כל-יכול, והראתה שזה בהחלט אפשרי להביא לשינוי מבפנים. היא לא יצאה למהפכה מתוכננת, היא פשוט רצתה לעבוד בתנאים הוגנים. לפעמים, משם זה מתחיל.