אין עלילה, תכסחו: ה"כוורן" עם ג'ייסון סטיית'האם די דבילי - אבל אחלה לגמרי

בהתחלה היה רמבו. בנאדם אחד עם רובה שמחסל את כל מי שעומד מולו. אחר כך הגיעו שנות ה-90 ותחילת האלפיים ושחקנים דוגמת ג'ייסון סטיית'האם חיסלו ארגון פשע שלם במו ידיהם. ואז הגיע ג'ון וויק ופתאום האדם הזה שמחסל את כולם צריך הסבר, מספרים לכולם שהוא ממש טוב במה שהוא עושה, הוא איזו דמות מיסתורית, "באבה יאגה" כמו שקראו לג'ון וויק, ולכן הוא יכול לחסל את כולם.

דנזל וושינגטון ב"נקודת שיוויון" הוא אחד כזה. בוב אודנקירק ב"אף אחד" הוא איש כזה. אפילו סטיית'האם היה איש כזה ב"שומר טינה". ועכשיו הוא שוב איש כזה ב"הכוורן". איש שההבדל המרכזי בינו לבין רמבו זה שכשרמבו היה יוצא למשימה היו אומרים לו שייזהר כי זו משימת התאבדות, ולדמויות כמו הכוורן כבר אומרים לכל האנשים סביבם שייזהרו. זו לא משימת התאבדות. הוא יכסח את כולם.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• ספייסי לקראת הופעה פומבית ראשונה - והגולשים זועמים: "הוא פדופיל"
• תשיר בצרפתית? התפקיד החדש והמסקרן של עמית פרקש
• "אלק בולדווין רוצה משפט מהיר כדי למזער את ההשמצות"

לא ברור לי מאיפה הגיע השינוי הזה. איך הפסקנו לרצות שלגיבור שלנו יהיה אפילו שבריר של מתח. כמובן שידענו שבכל סרט כזה הגיבור ישרוד, לפחות עד הקרב האחרון, וכל רגע שהיה נראה שהוא בסכנה ידענו שהוא ייצא ממנו, כי הוא הגיבור, אבל אנשים כמו הכוורן וכמו ג'ון וויק לא בסכנה אף פעם. כל שאר העולם בסכנה. הם יכסחו את כולם, אומרים לנו את זה בהתחלה, וכל ההנאה היא מלראות איך בדיוק הם יכסחו את כולם. ההנאה מהסרטים האלה היא כבר לא הסיפור, או המתח, רק הכוריאוגרפיה של האלימות. ובתחום הזה גם הכוורן נראה ממש טוב.

הסיפור של הסרט הוא אחד הדביליים. באמת שאין לי כח לפרט, אבל בקצרה: ג'ייסון סטיית'האם הוא אדם קליי, והוא שייך לארגון שקוראים לו "הכוורת" והם, ובכן, ממש טובים בלחסל אנשים. למה? מי הם? למי אכפת. הוא פרש מהארגון כי, אה, סיבות, ועכשיו הוא ממש עובד בתור כוורן. למה? שוב, כי סיבות.

יש לו שכנה שהייתה נחמדה אליו וזה לא קורה לו הרבה, לדבריו לפחות. אין שום רגע שרואים את זה בסרט. ואז, ארגון מרושע שגונב כסף מקשישים דרך תחבולות אינטרנט, גונב ממנה שני מיליון. איך היו לה? היא שמרה על כסף של ארגון צדקה בחשבון הבנק שלה. כן, אדם פרטי שומר שני מיליון בחשבון הבנק שלו. בסדר גמור. אז היא כה מבואסת מהעניין שהיא מתאבדת. ואז הכוורן יוצא לחסל את הארגון.

אה, ויש גם שוטרת שהיא הבת של השכנה שמנסה לתפוס את הארגון, או את הכוורן, שעונה לשם אדם קליי. האם היא תורמת לעלילה? בכלל לא. האם לכוורן יש איזו התפתחות בתור דמות? גיחי גיחי. האם הארגון שגונב כסף מיוצג כאילו הם הזאב מוול סטריט ולא איזה ארבעה חבר'ה מאוזבקיסטן במרתף של אימא שלהם? כן בהחלט. כל כך מוגזמים. כמו גם הנאום של אדם קליי, הכוורן נו, על איזה חלאות אנשים כאלה. רגע שמרגיש כאילו הסרט נועד להיות מוקרן לתלמידי חטיבה בתור סרט חינוכי על אנשים רעים. אבל אז סטיית'האם הורג מישהו בעזרת לפטופ והסרט חוזר להיות הסיבה שלשמה התכנסנו.

האקשן תענוג ממש. בניגוד לג'ון וויק שכל החיסולים קטנים ומהירים, או "נקודת שיוויון" שם כל החיסולים מתוחכמים, כאן יש מכות אבל בגדול - סטיית'האם שורף אנשים, חותך אצבעות, מעיף אותם מגשר. פינוק של נקמה לכל מי ששונא את הרעים, ובהחלט אלו אנשים מהזן שקל לשנוא. סטיית'האם, כמו רוב הפעמים, משחק טיפוס שקט וקשוח, עם רגע אחד שהוא קצת עצוב. חוץ מזה יש שם את כל השטיקים שלו, כולל סידור מקטורן אחרי שהביא מכות. מי שעוקב אחרי סטיית'האם ראה כבר את התנועה הזו. בדוגרי - הסרט הכי סטיית'האמי שכנראה אי-פעם סטוית'אם. הוא פשוט מכסח את כולם, בלי איזה סיפור מסובך כמו שבדרך כלל בונים סביבו. הוא פשוט בא לכסח ואין לו שום צער על זה. שוב, בניגוד לג'ון וויק או דנזל וושינגטון או אפילו אודנקירק, הכוורן ממש נהנה לכסח.

הבמאי של הסרט הוא דיוויד אייר שטוב בלביים אקשן בסרטים עם המון רגעים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. זה היה ככה בסרט הטנקים "זעם" שהיו בו כמה סצנות חזקות וכמה מיותרות ממש. גם בסרט הנורא שלו, "יחידת המתאבדים", היו רגעי אקשן טובים, בטח יחסית לזוועה שהיה כל הסרט. גם ב"הכוורן" כל הרגעים שמדברים על מהי הכוורת ומה עושה הכוורן כל כך מגוחכים שקשה לא לצחוק בקול רם.