הסרט הזה מוכיח שהשחקנית הזאת היא אחת מהגדולות של דורה

פחות מ-9 חודשים אחרי שהמהדורה האחרונה שלו נחתמה (אחרי שנדחתה עקב ההסלמה בגזרת הצפון באוקטובר שעבר), פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה חזר בשבוע שעבר (ראשון) בפעם ה-41 ואיתו - גם תחת הדי המלחמה - שלל יבול מסקרן מהפסטיבלים החשובים ברחבי העולם (קאן, ונציה, ברלין, לוקארנו וכו'), שמות ישראלים מסקרנים וגם קלאסיקות ששבו למסך הגדול. אנחנו הספקנו לצפות בשלושה סרטים שונים זה מזה לחלוטין, ושעדיין חולקים אהבה גדולה לקולנוע. הנה המלצותינו:

"מתוך אהבה" ("Out of Love"):

סוגיית החטופים הטראגית בשנתיים האחרונות הכניסה לחיינו שאלה מהותית, הרבה יותר מסתם עוד תהייה אתית - איך מנהלים את חיי היום-יום כשאדם אהוב וקרוב נחטף? האם יש להם בכלל ערך כשהוא לא איתנו? האם ערכינו ורצונותינו קודם לכן כלל רלוונטיים כעת?

להבדיל אלף הבדלות, "מתוך אהבה" ("Out of Love") - סרטו של הבמאי הצרפתי נתן אמברוזיוני (שזכה על סרט זה בפרס הבימוי בפסטיבל קרלובי וארי האחרון) - מציג את סיפור ההתמודדות עם עזיבתה הפתאומית של אם צעירה את בית משפחתה, ולא חלילה סיפור חטיפה. עדיין, כשצופים בדרמה האיכותית של אמברוזיוני, שלא נופלת לקיטשיות ולסחיטת דמעות, קשה שלא לחשוב על המציאות הכאוטית שצריכות לעבור משפחות מסוימות כאן יותר מידי זמן.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• ג'ניפר לופז תפתח עם סרטה החדש את פסטיבל הקולנוע הגאה
• לפני יותר מ-40 שנה, הסרט הזה היה לכישלון. היום, אין קולנוע בלעדיו
• הזכייה זו בפרס נובל היא הרבה יותר מאיכות ספרותית. היא הכרזת מלחמה

קאמי קוטין ("10 אחוז") מגלמת את ז'אן, אשת קריירה ממוקדת מטרה וקרה, שמנסה לעצור את עצמה מלהתפרק אחרי הפרידה הכואבת מבת זוגה הוותיקה, ניקול (מוניה שוקרי), על רקע אי נכונותה של הראשונה להביא ילדים לעולם. בוקר אחד, מופיעה בדלתה אחותה המרוחקת סוזן (ז'ולייט ארמנה), ואיתה שני ילדיה הקטנים: גאספר בן ה-9 (מנואה ורווה המצוין) ואחותו הצעירה מרגו (נינה בירמן).

מה שנדמה כמו ביקור מפתיע, הופך בין לילה לסטטוס קוו חדש: סוזן נוטשת את ילדיה אצל אחותה ונעלמת ללא עקבות. כעת על ז'אן להבין כיצד להתמודד עם הסיטואציה, ובפעם הראשונה לשאול את עצמה שאלות גדולות יותר על הורות, נאמנות, משפחה ורגש.

מה שבקלות יכול היה להפוך לסדנת הורות עם עמוס רולידר מוגש תחת ידיו המוכשרות של אמברוזיוני הצעיר (בן 26 בלבד, וזהו כבר סרטו השלישי) כסרט שמתעניין יותר בסד הלחצים שמופעל על נשים בעידן המודרני ואיך נותר תפקיד האם בחברה בצורתו השמרנית אחרי כל השנים והקדמה. ככזה, הבמאי לא מחלק לדמויותיו פתרונות פשוטים וגם לא מצייר אותן כדמויות מושלמות - אלא דווקא להפך, אלו שקורעות תחת העומס ותחת פגמיהן שלהן.

כשהמצלמה של הצלם ויקטור סגוין כמעט נמצאת תמיד בתנועה או בריחוק מז'אן ושני הילדים, נדמה שהחיים אינם מחכים שהדמויות יעכלו את מה שחוו. עניין זה מותיר לא מעט מהעבודה בסרט על כתפיה של קאמי קוטין, שאחרי מספר הופעות דרמטיות (בין היתר ב"מים שקטים" ו"גולדה") מוכיחה שהיא הרבה יותר מ"המצחיקה מ'10 אחוז'", אלא שחקנית מחוננת שיודעת להביע רגש מתפרץ בפנים חתומות, ללא מניירה אחת שלא לצורך. זכרו את שמה כשתעמוד ברבות הימים כאחת מגדולות הקולנוע הצרפתי, לצד אגדות כגון קתרין דנב וז'ולייט ביינוש.

"סולו מאמא" ("Solomamma"):

נרחיק לנורווגיה אך נגלה סרט שאף הוא סובב סביב שאלות על הורות מודרנית, 'נשים על סף התמוטטות עצבים' וכן הלאה. בכל זאת, קשה להגיד ש"סולו מאמא" הוא תואם סקנדינבי של "מתוך אהבה", כשהדרך שסרטה של הבמאית יניקה אסקוולד (שמגיע אלינו הישר מבכורה בפסטיבל לוקראנו) מותחת ומורטת עצבים הרבה יותר, בעודה מפרקת את התפקידים המגדריים שהפכו לאקסיומה.

אדית (ליסה לובן קונגסלי) היא עיתונאית חרוצה בשנות ה-40 לחייה ואם חד-הורית במשרה מלאה, בעודה מטפלת גם בבנה בן ה-5 וגם באימה (סלין אנגרבריגסטן) - אף היא אם חד-הורית - שמפתחת דמנציה מוקדמת. רק אל תקראו לה "גיבורה".

כשהיא מנסה להוכיח את יכולותיה לכל סובביה, אדית נעשית אובססיבית יותר ויותר לזהותו של תורם הזרע שלה, אביו הביולוגי של בנה. במהרה, התורם מתברר כמפתח משחקי מחשב עשיר ושחצן ושמו נילס (הרברט נורדרום, "האדם הגרוע בעולם"). גילוי זה מכניס את אדית למערבולת של לחצים, שקרים ותהיות.

מלווה בצילום חונק ותזזיתי (לא נראו כל כך הרבה זומים על המסך הגדול מאז שנות ה-70), סרטה של אסקוולד הוא לא סרט מושלם או מהודק במיוחד, אבל אי אפשר לקחת ממנו את תחושת האותנטיות. ריקושטים מכל עבר עפים על אדית והיא נאלצת להשלים עם כולם, מבלי לרגע להניד עפעף או לשבור את החזות החייכנית. סרט אימה בעידן פטריארכלי, "סולו מאמא" מותיר אתכם עם יותר מנקודה אחת למחשבה.

"שמש אדומה" ("Red Sun"):

לצד יבול קולנועי טרי, פסטיבל חיפה מציע כמידי שנה צפייה בקלאסיקות - חלקן נשכחות וראויות להערכה מחודשת, חלקן אהובות תמיד ומקבלות את הדרן מחדש באמצעות רסטורציות. השנה ערך הפסטיבל מחוות לבמאי הצרפתי ברטראן בלייה ("מזנון קר"), שהלך לעולמו השנה, ולאייקון הצרפתי אלן דלון, שנפטר בשנה שעברה.

לצד "ג'וי האוס" (1964), בו כיכב דלון לצד ג'יין פונדה הצעירה, החייה הפסטיבל מערבון נשכח מ-1970 והוא "שמש אדומה" ("Red Sun") של טרנס יאנג הבריטי ("מרוסיה באהבה", "כדור הרעם"), שמציב ארבעה גיבורי קולנוע ותיקים - שוב דלון, לצד צ'ארלס ברונסון, אורסולה אנדרס ("ד"ר נו") וטושירו מיפונה, כוכב סרטיו של אקירה קורסאווה ("שבעת הסמוראים", "ראשומון").

כשמסעו של השגריר היפני באמריקה (מיפונה) להבאת חרב סמוראים יקרה לנשיא ארה"ב ב-1871 נקטע ע"י שוד אלים, שם לעצמו למטרה השגריר לרדוף את צמד הפושעים האחראיים (ברונסון ודלון), כשבמקביל אלו מתחילים לבגוד זה בזה.

לחובבי "מערבוני הספגטי" המושבעים, "שמש אדומה" הוא תוספת נהדרת לקאמפ והחייתיות של ז'אנר עבר זה. לא, לא מדובר כאן ב"היו זמנים במערב" 2.0, אבל למי שמעוניין להיזכר בקולנוע טרנס-לאומי שהיה ונעלם, שהתעניין יותר בעבודת הקולנוע מאשר גבולות ולאומנות - זו הזדמנות חד-פעמית.