ההילולה הגדולה: מסכמים את תשפ"ג בקולנוע הישראלי

אין מה להגיד, זו הייתה שנה טובה לקולנוע הישראלי. הפקות מקור יפהפיות ומגוונות שהצליחו לשחרר אנשים מהנטפליקס ולהביא אותם לאולמות. זכינו לראות הצלחות פנומנליות, סרטים מרגשים יותר ופחות, ובעיקר מבחר אינסופי של קולנוע מותאם לצורכי הקהל. במצב שבו המדינה שלנו נמצאת, אין שום רע במעט אסקפיזם עם פופקורן גדול וקולה בצד. אז איך מסכמים שנה כזו מוצלחת? ובכן, לא מסכמים. פשוט מאירים בזרקור כמה תופעות מעניינות:

קצת פשע, מעט רומנטיקה

אם אתם נמנים על חובבי הז'אנר הרומנטי, השנה לא הייתם צריכים להסתפק בסרטים הוליוודיים או לפזול לקולנוע אירופאי. נכון, לא פשוט למצוא קומדיות רומנטיות בקולנוע שמבוסס בעיקר על סרטי בורקס, אבל השנה ראינו יותר מסרט אחד שנמצא תחת הכותרת "רומנטי": "החבר השמן שלי", למשל.

אני מודה שלטעמי הסרט הזה היה יותר מצחיק מרומנטי, אבל הערכתי מאוד את הניסיון. שכן, מדובר בסרט תל אביבי מאוד, בקצב טוב, וכזה שמשאיר את הצופה עם הרבה מחשבות - בעיקר סביב התהליך שחוותה הדמות הראשית בסרט; האם המשקל שלנו באמת קובע אם נמצא את הזוגיות שאנחנו כמהים לה? עושה רושם שהיוצרים של הסרט שמו על המסך כל מיני סוגיות הקשורות לשמנופוביה ודימוי גוף בלי להתחסד ולו לרגע.

סרט נוסף שנכנס לתוך הקטגוריה עם הפרחים והלבבות הוא "מתחתנת" בכיכובם של הילה סעדה ודין מירושניקוב. סעדה מגלמת את דמותה של גבי, רווקה בת 38 שמחליטה להתמודד בצורה יצירתית עם מצבה.

נושא הרווקות המאוחרת הוא כבר לא עניין שולי רק לבנות המגזר הדתי בנות ה-24 פלוס שטרם נישאו. מדובר בתופעה של ממש, חוצת מגזרים ומינים - ויעידו על כך ריבוי תוכניות הריאליטי למציאת זוגיות ואפליקציות ההיכרויות המתישות למיניהן. ועדיין, חרף הנושא הכאוב, ב"מתחתנת" מצליחים לספר את סיפורה של גבי, שהשעון הביולוגי שלה כבר דוחק, בצורה קלילה, צבעונית ואופטימית. רוצה לומר: גם באפלה אפשר לצחוק לפעמים כמה טוב שהקולנוע כאן בשביל להזכיר לנו את זה, וכמה חבל שזה כמעט ולא קורה.

כן, כמעט ולא מצאנו קומדיות רומנטיות נוספות שיצאו השנה כדי שנוכל להוסיף לרשימה. אבל אם חשבתם שמצב הז'אנר הנ"ל הוא בכי רע, נסו למצוא סרט בעל מוטיבים מעולם הפשע. לא ביקשנו משהו בסגנון "הסנדק" (בואו, אנחנו חיים במזרח התיכון ולא בניו יורק של שנות ה-40), אבל היינו רוצים לראות משהו עם קצת גנגנסטרים, מכוניות פאר ועסקאות סמים.

אז ישבנו וחיפשנו, ואחרי המון בדיקות (ואינספור עיגולי פינות), מצאנו את "חומוס FULL טריילר", סרט שמצליח לגעת מעט בעולם הפשע הישראלי בעזרת הרבה מאוד הומור - אולי אפילו קצת יותר מדי (טוב, כשאנסמבל השחקנים שלך מורכב מקרן מור, מנשה נוי ויניב ביטון - קשה להאשים את יוצרי הסרט בהומוריסטיות יתר). כך או כך, נשמח שבשנה הבאה מישהו ירים את הכפפה עם דמויות ברוחו של קורליאונה.

אימא, אבא - דרמה.

והיו לנו השנה גם דרמות - במיוחד כאלו שעוסקות במשפחות הלא-מתפקדות שלנו: "הנה אנחנו" של ניר ברגמן ובכיכובם של שי אביבי ונועם אימבר המצוינים, לדוגמה. בסרט זכינו לקבל הצצה לקשר העמוק בין אב יחיד לבנו בעל הצרכים המיוחדים, ולדרך שבה הם הופכים מישות אחת לשני אנשים שונים שרק רוצים למצוא את המקום שלהם בעולם הזה. איזה סרט מרגש, וואו.

ובכלל, כנראה שיש משהו בדרמות משפחתיות שמצליח להרטיט לנו את הלב במיוחד. בכל סרט מחדש שעוסק ביחסים בין אב ובנו, בין אם לבתה או בין איש לאישתו, מצאנו את עצמנו עם דמעות. המשפחה הישראלית שעל המסך היא גם המשפחה שלנו, ונראה שלא משנה מה יהיה סיפור המסגרת או באילו דמויות יתמקד התסריט, נצליח להזדהות עם מה שניבט אלינו מהמסך ועם ההעמקה בסרט יגיע גם הבכי.

ב"יותר ממה שמגיע לי", בבימויו של פיני טבגר, נחשפנו לחיפוש מטלטל אחר דמות אב, תוך התבוננות בסוגיית ההתבגרות בחברה הישראלית; היה גם את "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", בבימויו של דני רוזנברג, במה שעוברנו הוא אחד הסרטים המרגשים של השנה. זה קורה המון בזכות הכוכב הראשי (והמפתיע) בסרט, העיתונאי רוני רובן, בתפקיד מדויק ומרגש לצד נועה קולר, שהיא אחת לדור.

אהבנו במיוחד את "קריוקי" של משה רוזנטל, בכיכובם של ששון גבאי, ליאור אשכנזי וריטה שוקרון (המצוינת). התסריט החכם מצליח לגעת בעומקי הנפש מבלי להכאיב לצופה יתר על המידה, והכול באלגנטיות ובתחכום - מה שלא קורה בדרך כלל בערבי קריוקי. בתקופה שבה שבה אנשים מתגרשים יותר מאשר מתחתנים, ובזמנים שבהם מפגש עם אנשים הנשואים יותר מעשור הופך להיות נדיר יותר ויותר, מעניין לראות על המסך מערכת יחסים רבת שנים בין בני זוג שרק מחפשים להרגיש מחדש תשוקה אמיתית לחיים.

מי שעוד הביא לקידמת הבמה מורכבות משפחתית ואף תיבל את הכול עם פוליטיקה ותקשורת, הוא שמי זרחין בסרט המופת שלו "השתיקה". יחד עם מוריס כהן, לבנה פינקלשטיין, אסתי זקהיים ואושרי כהן הוא רקם עלילה מעט ארוכה ורווית דמויות צבעוניות, והכול בניסיון לענות על השאלה: מה קורה כשאישה מבוגרת ובודדה מחליטה להפסיק לדבר?

בחזרה לשורשים המרוקאים

זה לא חדש שהיצירה הישראלית מכילה בתוכה 80% ישראליות ו-20% גלותיות. כעם שהתאחד אחרי שנים במדינות זרות, אי-אפשר באמת להתעלם מהשורשים של הסבים והסבתות שלנו ומהמדינות שמהן הם באו. השנה, כפי שהסקנו מהמדגם המאוד-לא-מחייב שלנו, הגלותיות קיבלה בולטות יתר, כשבלא מעט סרטים השפה המרכזית הייתה השפה המרוקאית.

"שער הפרחים", למשל, של חיים בוזגלו ואריק משעלי, שמלכתחילה נכתב כמעט ברובו במרוקאית. עבור כותבת שורות אלו, הבחירה האמנותית הזו נגעה בנקודות מאוד רגישות. המודל המשפחתי ב"שער הפרחים" מוכר לרבים מאיתנו (ע"ע אימא, אבא - דרמה): מלחמה בין ההורים לילדים על המסורת, כשברקע חיים קשים שמאיימים למוטט הכול.

זו דרמה קומית מהממת עם סיפור נוגע ללב, אבל כזה שמנסה להיות גם קצת סרט בורקס - מה שמעט צרם לנו. סרטי בורקס יש בשפע, אבל סרטים ישראליים במרוקאית? הרבה פחות (זו הזדמנות מעולה להזכיר את "שבע ברכות", המנצח הגדול של טקס פרסי אופיר, שהשפה המרוקאית מככבת בו גם כן).

והנה סרט שהצליח לשלב מרוקאית ובורקסית גם יחד: "ההילולה". סרטם של שלום אסייג ואריאל בנבג'י המבוסס על דמויות מתוך הסדרה "שנות ה־90", הוא הסרט הכי מצליח של השנה עם כ-700 אלף צופים (נכון לכתיבת שורות אלו).

"ההילולה" הפך לתופעה של ממש בקרב הצופים - חרף הביקורות הלא-מחבקות של המבקרים. המספרים מדברים בעד עצמם, ובשלב זה הסרט מדורג במקום ה-26 ברשימת הסרטים הישראלים הנצפים ביותר - ויש לנו תחושה שזה לא ייעצר כאן. אולמות קולנוע מלאים עד אפס מקום זה נתון שצריך להתייחס אליו ברצינות, גם אם הסרט לא קיבל ולו מועמדות אחת בפטקס פרסי אופיר.

אז נכון, לא מדובר ביצירת מופת, ועדיין - "ההילולה" זכה (וממשיך לזכות) למחיאות כפיים סוערות מצד הקהל, שאהב את הסרט והתייחס אליו כסוג של בריחה מרגיעה מהמציאות הבועטת שם בחוץ. כמו מעין, כדור רטלין קולנועי עבור מי שזקוק לפיסה של אופטימיות נוסטלגית ישר מתוך תקופה שבה הכול היה הרבה יותר קל, וכנראה שגם הרבה יותר טוב.

אם נוריד מעליו קישוטים מיותרים נגלה סרט שנוגע בסוגיות די מעניינות באופן לא קונבנציונלי. כמו למשל, שאלת השלום בין ישראל לפלסטינים. 30 שנה אחרי הסכמי אוסלו זו סוגיה שאסייג וחבריו הצליחו לשים במרכז הסרט בצורה מעוררת הערכה, מבלי לגרום לקהל היעד לנוע בחוסר נוחות על הכיסא - וזה לא מובן מאליו.

איך מסכמים כתבת סיכום שנה בקולנוע? אולי במבט על העתיד, עם רשימה של סרטים שנרצה לראות - אבל זה לא באמת משנה, הרי ממילא בעוד רגע נשכח את הכול. איזה מזל שיש לנו את הקולנוע, את היצירה הישראלית, שמצליח להשכיח - ולו במעט - את המתיחות האינסופית שאנחנו חיים בה. פה פיגוע, שם הפגנה. פה ריב בין פוליטיקאים, שם סחלה כללי. בתקווה לשנה טובה עם יצירות מופלאות.