ראויה לאוסקר ולכל התשבוחות: אמה סטון מציגה ב"מסכנים שכאלה" את הופעת חייה

עם 11 מועמדויות לפרס האוסקר והייפ עצום שנצבר עוד כשהוקרן לראשונה בפסטיבלים ברחבי העולם, "מסכנים שכאלה" הוא אחד הסרטים המדוברים של התקופה - ובצדק: בשורה התחתונה, סרטו החדש והמדובר של הבמאי יורגוס לנתימוס, שקטף כבר את אריה הזהב בפסטיבל ונציה המכובד, הוא ללא ספק סרט מרהיב וייחודי שיילך איתי עוד זמן רב.

לנתימוס, מהקולות המעניינים ביותר בקולנוע האירופאי ("שיני כלב", "הלובסטר", "המועדפת"), מציג בסרט החדש עבודה פנומנלית: ב"מסכנים שכאלה" הוא שוזר שפה קיצונית ופרובוקטיבית בתוך חברה שמרנית ונקייה, מדלג בין עולמות דיסטופיים לאוטופיים, וכמו ברוב סרטיו - שעוסקים בפערים האלו של הסדר הטוב אל מול הכאוס, והסרבול הכרוך ביצירת קשר אנושי ואינטימי - הוא מצליח לזקק רגש מוכר כל כך בכישרון ותעוזה גדולה.

הוא חובר שוב לאמה סטון, שעבדה איתו ב"המועדפת", ויחד הם יצרו פורטרט עמוק, משונה ומצחיק שזיכה את סטון בגלובוס הזהב ובמועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. אם יש צדק בעולם - היא גם תזכה בו.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• תביעה נגד 50 סנט:" זרק מיקרופון והותיר אותי עם פציעות קשות"
• אישה בקהל דיברה בהופעה - הזמר זעם: "תלמדי קצת פאקינג נימוסים"
• הפעם לבד: בן אל תבורי בסינגל בכורה מאלבומו החדש

"מסכנים שכאלה" מבוסס על רומן מאת אלאסדיר גריי מ-1992. במרכז העלילה עומדת בלה קסטר (סטון), אישה צעירה המתגוררת בעיירה ויקטוריאנית בלונדון, אשר התאבדה - אך הוחזרה לחיים על ידי מדען מבריק ומשונה במיוחד. היא בורחת עם עורך דין סליזי ונטול עכבות (מארק ראפלו) להרפתקה סוערת שכולה מסע של גילוי עצמי, שבירת מוסכמיות ושחרור מיני.

אז נכון, הסיפור נשמע מוכר: אישה צעירה חוקרת את זהותה בחיפוש אחר מערכות יחסים אמיתיות עם אנשים שאוהבים אותה ולא רק רוצים לשלוט בה, אבל האופן שבו הוא מסופר הוא הכול חוץ מבנאלי. "מסכנים שכאלה" הוא סרט ייחודי כל כך, וכן, מוזר. בקטע הכי טוב שיש.

הגיבורה עוברת מסע התבגרות בעולם פטריארכלי, שבו היא מלכתחילה נבראה בשנית על ידי מדען שאותו היא מכנה "אלוהים", ובכל תחנה שהיא עוברת בדרך היא מתעמתת עם הגברים בחייה, גברים אשר מנסים לכבול אותה ולהסגביר לה איך אישה אמורה להתנהג. לא יכולתי שלא לחשוב במקביל על הסרט "ברבי", שכן בשני הסרטים הללו הגיבורות מתמודדות עם נקודת מוצא דומה ונאבקות על זכותן לחירות (ובאופן יותר ספציפי ומובהק - לאיבר מין).

סטון נותנת פה הופעה של פעם בחיים, בתפקיד מאתגר ומלא בשר של מסע התבגרות מסעיר ועמוק. ניתן לראות איך כל נים בגוף שלה מתרגם את בלה אל תוך הופעה הרמונית, מרתקת, שובת לב ומלאת הומור.

היא מגלמת באופן וירטואוזי ילדה תמימה ומלאת פליאה שהופכת לנערה פראית וחצופה, ומשם לאישה מינית ומשוחררת, כשכל העת היא נעה בין התפרים של להיות אימא שלה ולהיות הילדה שלה במקביל. עבודתה ממזגת את "אליס בארץ הפלאות", "המספריים של אדוארד" ו"אילוף הסוררת" לכדי דמות אחת.

עוד בקאסט: מארק רופאלו ("שאטר איילנד","הענק הירוק") קורע מצחוק, כריזמטי ומטורלל למדי, סקסי ופאתטי להחריד, עושה כאן תפקיד בלתי נשכח; וויליאם דפו ("גראנד בודפשט הוטל","ספיידרמן") בתור המדען המבריק והמפלצתי, אבל אדם אנושי ופגיע; הקומיקאי ג'רוד קרמייקל ואנה שיגולה מגלמים צמד חמד משונה וחינני, וקתרין האנטר ("הארי פוטר") המוצלחת בתור מאדאם פריז המחוספסת והקריפית שצמאה לדמה הצעיר של בלה.

וכמובן שאי-אפשר לדבר על הסרט מבלי להתייחס לעיבוד הנהדר של הרומן: מדובר בתסריט מושחז, חכם ושנון של טוני מקנמרה, שממחיש את תהליך ההתפתחות והצמיחה של בלה באופן ספציפי מאוד. תחילה בדיאלוגים מפורקים כמו סוג של שירה קצבית, ובהמשך בשפה מלאת נפח ועושר ככל שבלה פורחת באינטלקטואליות שלה.

הצילום של רובי ריאן יפייפה ומלא טקסטורות. הוא מתחיל עם בלה הילדותית בשחור לבן ונפתח בהדרגה לצבעוניות מרהיבה, כאשר נפשה של בלה מתרחבת ותופסת עוד ועוד גוונים, וכן הכחול האינסופי שמשתייך לזהותה הקודמת של בלה, בחייה העצובים הכמהים לשחרור וחופש.