האנושי, הרלוונטי והאומנותי: המלצות צפייה לדוקאביב 2024

פסטיבל דוקאביב 2024 שיצא אתמול (רביעי) לדרך במתכונתו ה-26, יציג במשך שבוע מגוון סרטי תעודה מהארץ ומהעולם. הפסטיבל השנה משומן היטב, יותר מתמיד, בזכות תכנית הסרטים הגדושה והמרגשת שבחר להציג - והעונג כולו שלנו. הנה מקבץ קטן של סרטים שמומלץ לצפות בהם במהלך השבוע הקרוב:

תאי-לנד | ניר דבורצ'ין (75 דקות)

הם תמיד ברקע, שקופים וכמעט בלתי נראים. אלו הם התאילנדים, שבלית ברירה הגיעו לישראל כדי לעבוד ולהתפרנס בכבוד (או סוג של). אנחנו רואים אותם בכל יום, בכל מקום ומתייחסים אליהם תמיד כמובן מאליו: בסופר מרקט, באוטובוס, בבית הקפה. אבל אנחנו לא באמת רואים אותם. בסרטו "תאי-לנד", מנסה היוצר ניר דבורצ'ין לשים זרקור ולהאיר את האנשים הללו.

הסרט צולם בדרום ים המלח ביישוב עין תמר, בתקופת הקורונה, המסכות והמטושים. דבורצ'ין מספק הצצה לחייהם של העובדים הזרים שהגיעו מתאילנד לארץ הקודש כדי לפרנס ולהתפרנס. איציק רוזנברג, שהקים בשנות ה-80 יחד עם צעירים נוספים את היישוב עין תמר, חלם על חיי קהילה וחקלאות משגשגת שתממש את החלום הציוני הלכה למעשה. השנים חלפו, והחלום התנפץ לו בפרצוף בזמן שהשדות בעין תמר החלו להתרוקן ממתיישבים ולהתמלא בעובדים תאילנדים שרק רצו עתיד טוב יותר עבורם ועבור בני משפחתם המתגוררים בתאילנד.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• אניה טיילור ג'וי הייתה מדהימה ב"גמביט". חבל שב"פיוריוסה" היא די מאכזבת
• באפל מיוזיק דירגו את 100 האלבומים הטובים ביותר: זה מי שהגיע לטופ
• אחרי דקה כבר הבנתי: "הגולדשטיינים" זה הדבר הכי טוב שקורה על המסך

הסרט מראה לנו את סביבת המגורים של התאילנדים בעין תמר, את דרך החיים שלהם, מה הם עושים כשהעבודה מסתיימת ונוגע במנהגים ובאמונות שלהם. הקשר התלותי שנוצר בין איציק לעובדים שלו, רוקם מערכת יחסים אנושית ומורכבת, ולצד הרגעים המרגשים והמשמחים, ישנם המון מתחים ואכזבות.

הצילום, הסאונד וסדר הדברים גורם לצופה להבין באיזו רמת חיים נאלצים התאילנדים לחיות. בתוך 15 דקות מתחילתו של "תאי-לנד", משתלטת על הצופה תחושה גדולה של אי-נוחות. הוא מאפשר לצופה להכיר את התרבות התאילנדית, להאזין לשיחות, לצפות במאכלים, המנהגים וחיי היומיום המפרכים של אותם עובדים שקופים, אלו שעוברים בינינו ואף אחד לא עוצר לרגע להביט בהם.

"תאי-לנד" מומלץ ובהחלט ראוי לצפייה, רק כדי לקבל פרופורציות, לחוש חמלה ולגלות הבנה כלפי הזרים הכי ישראלים שמתהלכים בינינו. אלה שכל רצונם הוא לסיים את יום העבודה ולשלוח את המשכורת בסוף החודש אל המשפחה הרחוקה. הסרט, בהפקת "דרומהפקות", יעלה בהמשך בסינמטק תל אביב וישודר גם בכאן 11.

קוליוויל | דני מנקין (80 דקות)

בבוקר שבת ה-15 בינואר 2022 פרץ גבר חמוש עם אקדח לבית הכנסת "קהילת בית ישראל" בעיר השקטה קוליוויל שבטקסס. באותה העת זן האומיקרון היה בשיאו והפעילויות החברתיות שודרו בזום - מה שהסביר את הנוכחות הדלילה בבית הכנסת.

מאליכ אכרם, אזרח מוסלמי בריטי, החזיק ארבעה מתפללים כבני ערובה תחת איומי אקדחי ודרש לשחרר את ד"ר עאפיה סאדיקי, פעילת אלקאעידה ממוצא פקיסטני שנידונה ל-86 שנות מאסר. אחד מבני הערובה היה הרב צ'רלי סייטרון-ווקר שהעביר את התפילה בשידור חי בפייסבוק.

האירוע המצמרר נצפה על ידי אלפי אנשים, ביניהם בני המשפחות של המתפללים. כמה חודשי אחרי האירוע, כל בני הערובה ובני משפחותיהם התיישבו לראשונה מול המצלמה של הבמאי הישראלי דני מנקין ותיארו את רגעי הפחד והחרדה שעבר עליהם באותן 11 שעות מורטות עצבים.

למרות שהאירוע כולו ארך שעות רבות שבהן לא קרו יותר מדי דברים, "קוליוויל" ערוך בצורה מעניינת ומרתקת כמו סרט מתח. דני מנקין והצוות הטכני שלו, שתלו את הסאונד ההקלטות הטלפוניות על גבי סרטוני מצלמות האבטחה מבית הכנסת, בעבודת נמלים שמעניקה לצופה חוויה יוצאת דופן ששוזרת בתוכה מספר ז'אנרים: דוקו, אקשן ודרמה.

פרידה | קרלה גוטיירז (87 דקות)

החיים של פרידה קאלו, הציירת והאמנית החד פעמית, מעולם לא היו קלים. היא נולדה עם שיתוק מוחין ובגיל צעיר עברה תאונת דרכים שהשביתה אותה במשך חודשים רבים. גם לאחריה, היא לא ממש חזרה לעצמה ונאלצה להסתייע באחרים בפעולות שגרתיות. אבל לפרידה הייתה נשמה אמיתית, מלאת יצרים ורצונות ולכן היא נחשבת למודל פמיניסטי מובהק עד עצם היום הזה.

הסרט "פרידה" חושף בפני הצופים צדדים נוספים של האישיות האותנטית של קאלו דרך הכתבים של יומניה, סרטונים ותמונות נדירות וקטעי מעבר מונפשים של ציוריה היפהפיים. מדהים לגלות את האישה שמאחורי הפורטרטים העצמיים המלנכוליים המוכרים לכולנו - לא דרך עבודתה אלא דרך מערכות היחסים שאספה בדרך עם אמנים מוכרים נוספים ובעיקר דרך מערכת היחסים המתוסבכת שלה עם בעלה דייגו ריברה, הצייר הדגול שהיה מבוגר ממנה בכמה עשורים.

"פרידה" לא עשוי ברמה טכנית שלא ראיתם לפני כן, הוא פשוט דיוקן מרהיב על אמנית מיוסרת מהזן הנדיר שקשה למצוא היום.