"המשלחת" עוסק במסע לפולין, ומלבד היותו רלוונטי - הוא מעורר אופטימיות

המסע לפולין הוא נושא מעורר מחלוקת שלא פעם עולה לדיון: האם נכון לשלוח לאזור הזוועות נערים צעירים שעומדים בפני הגיוס לצה"ל? האין מסע שכזה הוא בעצם חלק ממפעל כלכלי פורה שמפרנס את המדינה שסירבה לשלם פיצויים? לעומתם, יהיו רבים שיעידו כי מדובר באבן דרך בחייהם של רוב המתבגרים בישראל, שדרך הרגליים שלהם ועיניהם הרואות לומדים להכיר את התקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה.

השבוע עלה לאקרנים הסרט "המשלחת", סרטו השני של אסף סבן ("בית בגליל") שעוסק בהתבגרות דרך משולש רומנטי על רקע המסע למחנות ההשמדה. הסרט כבר הוצג בפסטיבל ברלין האחרון, וכעת הוא מוקרן בארץ בתקופה שהופכת אותו לרלוונטי מתמיד.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• כבוד ישראלי: הסרט "טרופיקנה" יתחרה בפסטיבל קולנוע בינלאומי
• לו יפה ירקוני צופה מהשמיים במחזמר על חייה, היא כנראה מתמוגגת מאושר
• "ג'וני ווקטור הגן בגופו על עמיתתו לעבודה - ונורה למוות"

במרכז "המשלחת", ניצן (נעמי הררי), פריש (יואב בבלי) ועידו (לייב לב לוין), שלושה תיכוניסטים שיוצאים למסע לפולין כחלק ממשלחת בית הספר. במהלך המסע, שלושת החברים מתמודדים עם המראות הקשים, עם העבר, הזיכרון והצפייה לחוויה עוצמתית - במקביל לבעיות הרגילות שמעסיקות בני נוער, כמו אהבות ראשונות, שברונות לב וניסיון לגבש זהות אישית.

לצד הסיורים במוזיאונים והטקסים בין הקברים, ניצן מכירה ברגשותיה כלפי עידו - הנער שכל הבנות מקרקרות סביבו. הוא, מצידו, בכלל מתלבט אם לחזור לאקסית - בעוד פריש מקנא בו עמוקות ומשתוקק לאבד את בתוליו. מבחינתם ההיי-לייט במסע יהיה לצאת לבלות יחד בעיר אחרי כיבוי האורות. המתחים והאינטריגות בין כולם נמשכים לאורך הסרט, ומקבלים ביטוי מעניין כאשר ניצן מחליטה לגנוב נעל מהגטו, בעוד פריש מתנתק מהחבורה במטרה לבדוק האם מישהו בכלל ישים לב להיעדרותו - מה שהופך לאחד מקווי העלילה המפתיעים והמשעשעים של הסרט.

קו עלילה אחר, הפעם אינטימי ומרגש, מגיע מכיוון סבו של פריש בגילומו של עזרא דגן, שהצטרף למסע ונאבק לחבר פרגמנטים מזיכרונותיו כשהוא מתבקש לתת "עדות מרגשת ומלאת אקשן" ומוצא את עצמו בסוג של אימפוטנציה מול הדרישה ל"פורנוגרפיית המוות", בזמן שהוא בעיקר שב ונזכר בדברים שהעסיקו אותו כשהיה נער באותה תקופה - כאלו שלא שונים בהרבה מהמתבגרים אותם הוא מלווה במשלחת.

"המשלחת" חף מביקורת צינית על אותן דילמות באשר לעצם קיום המסע. הסרט נוגע בעדינות ובאמפתיה בדמויות שלו, ובדיסוננס שהן חוות בין הסיורים במחנות ההשמדה לבין ההמולה והצחוק באוטובוס לצד ההורמונים המשתוללים. ההקבלות הוויזואליות שסבן מייצר כמו דחיסת הנערים בתוך הקרונות אל מול הדחיסה שלהם כשהם מתחבאים בשירותים מהמורה, או הריצה של היהודים ביערות מול ריצת הנערים בכניסתם למלון, מלאות אירוניה וחן - עם כמה שזה נשמע משונה.

התסריט חכם, מלא בשנינות ועומק ומצליח להעביר את המורכבות והאירוניה שלצידה. כל השחקנים כאן מוכשרים אחד אחד, והם מעבירים לצופה חוויה אמינה, משל הסרט הזה הוא בכלל דוקו, וסבן הצטרף לאיזו משלחת אמיתית.

נעמי הררי בתפקיד ניצן כובשת את המסך בכנותה ונדיבותה הרגשית: מצד אחד היא טום-בוי מחוספסת ובלתי חדירה, ומצד שני היא נערה פגיעה ועמוקה; יואב בבלי כפריש בתצוגת משחק שמיטיבה לתאר ברגישות את התפר בין תמימות לבגרות והכמיהה להרגיש שייך, ואי-אפשר שלא להתאהב בו ולרצות בטובתו; לייב לב לוין מעולה גם הוא בתור שובר הלבבות האולטימטיבי, ומצליח לעשות זאת בחן רב ומבלי לעורר אנטגוניזם; אלמה דישי בתפקיד המורה אנושית כל כך ומצחיקה, ועזרא דגן כסבו של פריש נהדר כתמיד ומכמיר לב.

פסקול הסרט נע בין שירי זיכרון (גם כאלו שהוצאו מהקשרם כמו "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי) לבין היפ-הופ ישראלי עכשווי, מה שמוסיף לקונפליקט המרכזי של סרט שעוסק בפער בין הזוועות הבלתי נתפשות והמוות, לבין חדוות החיים המבעבעת שחזקה מהכול.

אי-אפשר לראות את הסרט בתקופה הנוכחית מבלי לחשוב עד כמה הדבר שזור ביומיום שלנו, שבו בכל בוקר מתעוררים לבשורות נוראיות אחרות וקוראים את החדשות בזעזוע עמוק - לצד הצורך בנורמליות ובניסיון לחזור לשגרה. לצפות בקב"ט המשלחת (אוריה חייק הנהדר) שב ומזכיר לנערים להסתיר כל סממן ישראלי כשהם יוצאים מהאוטובוס, הופך רלוונטי ומצמרר במיוחד בימינו.

אסף סבן יצר סרט עדין, אנושי ומהנה שמצליח לקחת את הדמויות שלו למסע של חיפוש עצמי מעורר הזדהות, מלא ברגעים קטנים ואישיים בתוך מציאות והיסטוריה פאתוסית ועקובה מדם. יש משהו אופטימי ומעודד בצפייה בסרט הזה, והיום - זה לא מעט.

ועוד משהו: בזמנים אלו, חוק הקולנוע שנועד לעודד יצירת קולנוע ישראלי באמצעות תקציב מהמדינה, עומד בפני שינויים מטלטלים והתוצאה המאיימת היא הפיכת הקולנוע הישראלי לפופוליסטי ושטוח. מדובר באותו חוק שתמך בסרט הזה ואינספור סרטים ישראלים חשובים ויוצרים צעירים ומוכשרים שחלק מתפקידם, חוץ מלשעשע, הוא לעורר מחשבה ולדחוף לשינויי. המשלחת הוא בהחלט סרט ראוי לכל תקציב, ולנו כקהל מגיע לצפות ביצירות משמעותיות ורפלקסיביות, שמייצרות מחשבה והתבוננות.