"ביטלג'וס ביטלג'וס" לא יחליף את המקור ולא יהפוך לקאלט, אבל בהחלט מספק

בזמן שסרטים עולים אל המסכים ונשכחים ונעלמים מהתודעה יותר מהר מסטוריז באינסטגרם, הסרט האייקוני "ביטלג'וס" חי חיי נצח במוחם של חובבי הקולנוע. טים ברטון, האיש והשיער, שהפך את הגותיקה לאופנה מיינסטרימית והוכיח שגם לדיכאון יש צבעים, יצר ב-1988 יצירת מופת שהיא כמו יין משובח - ככל שהזמן עובר, היא נעשית יותר מוערכת ופחות הגיונית. בעידן שבו כל סרט שני הוא על גיבור-על שמציל את העולם, "ביטלג'וס" מזכיר לנו שבעבר סרטים העזו להיות מוזרים ויצירתיים בלי להזדקק לתקציב של מדינה קטנה.

והנה, כמו רוח רפאים שחוזרת לרדוף אותנו (או את הקופות), ביטלג'וס חוזר לקולנוע. השאלה הגדולה היא האם הוא עדיין יכול להפחיד אותנו, או שחלילה הוא סתם עוד שד בעולם שבו הפחד האמיתי הוא לגלות שהבריסטה שם לנו בטעות חלב רגיל בלאטה במקום משקה שקדים.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• סרטו של יהב וינר ז"ל, שנרצח ב-7/10, התקבל לפסטיבל סרטים בינלאומי
• באנו לעשות שמח: כל מופעי הסטנדאפ הכי מצחיקים ברשת
• במלאת 3 שנים לפטירתה: אביב גפן שחרר דואט חדש עם תמר (טאי) עמר

העלילה של "ביטלג'וס ביטלג'וס", שעלה אתמול (חמישי) לאקרנים, מתמקדת בלידיה דיץ (וינונה ריידר), בחייה ובמי שסובב אותה. עם השנים היא ניצלה את יכולתה לתקשר עם המתים והפכה למנחת תוכנית אירוח מצליחה על רוחות רפאים. בעקבות טרגדיה משפחתית לא צפויה, לידיה נאלצת לחזור לביתה הישן בקונטיקט יחד עם אמה החורגת דיליה דיץ (קתרין אוהרה) ובתה המרדנית והמורבידית אסטריד (ג'נה אוטגה).

חייה, שעדיין רדופים על ידי ביטלג'וס (מייקל קיטון), משתנים מקצה לקצה כשאסטריד פותחת בטעות את השער לחיים שאחרי המוות. בסרט החדש מתגלה בפנינו (לראשונה יש לומר), סיבת המוות של ביטלג'וס כשבאותה נשימה אנו נחשפים לאקסית שלו דלורס (מוניקה בלוצ'י), שנכנסת בסצנה מרשימה במיוחד. מאותו רגע הכול רק ממשיך להסתבך.

קיטון, שחזר לחליפתו המפוספסת והאייקונית של ביטלג'וס, ממשיך להחזיק את התפקיד בצורה מרשימה ביותר - הביטלג'וס שלו נשאר חד, גס ומתנדנד על הגבול בין טירוף, ציניות לשובבות - רק שהפעם הוא בסגנון קצת יותר רגוע, משהו שנוטה יותר לכיוון של סבא חביב בפנסיה שמפתח דמנציה. כנראה אין ברירה והגיע הזמן להתחיל לקחת מולטי ויטמין.

ריידר חוזרת לתפקיד האייקוני שלה אחרי כל כך הרבה שנים ועדיין נראית נפלא, כאילו רק אתמול צולם הסרט המקורי, ומביאה איתה תצוגת משחק לא רעה בכלל. ריידר וקיטון, יחד או לחוד, מזכירים למה התאהבנו בהם אי-שם בסוף שנות השמונים. לעומתם, אורטגה הגיעה לסרט עם אותה האנרגיה שהיא מביאה לכל תפקיד שלה: היכולת המופלאה להיראות כאילו היא מעדיפה להיות בכל מקום אחר. אמנם תצוגת המשחק שלה טובה, אבל לא יוצאת דופן משום תפקיד אחר שעשתה.

נקודת אור נוספת בסרט היא ללא ספק הפסקול. המוזיקה שמצליחה לתפוס את הקסם הנוסטלגי של "ביטלג'וס" הראשון, מוסיפה ניואנסים חדשים שמרעננים ותורמים לחוויה הכוללת של הסרט.

בכל רגע שביטלג'וס מופיע על המסך, הסרט מתעורר לחיים מחדש. קיטון מביא איתו הומור פרוע, כאוס ושנינות שמרעננים כל סצנה בכיכובו. ביטלג'וס אמנם חזר עם כמה קילוגרמים נוספים וקמטים חדשים, אבל הסירו דאגה מלבכם - הרוח השובבה שלו לא איבדה גרם ממשקלה. היכולת של הסרט לשלב את ההומור המוכר של ביטלג'וס עם אלמנטים עכשוויים בצורה שמרגישה טבעית ולא מאולצת היא הפתעה נוספת. גם אחרי כל השנים, ביטלג'וס עדיין יודע לגרום לצופים לחכות בקוצר רוח לשורת המחץ הבאה שלו, או לתעלול המטורף הבא שיוציא מהשרוול.

אבל לא הכול מושלם: "ביטלג'וס ביטלג'וס"  דוחס בתוכו כל כך הרבה סיפורים ודמויות, שהוא מאבד כיוון וקצב די מהר. קווי העלילה מרובים ומעמיסים על הנרטיב המרכזי של הסרט, בניסיון לכסות כל כך הרבה שטח, כך שהם לא מצליחים להגיע לשום מקום. רוב הדברים שקורים בהם לא באמת תורמים לסיפור המרכזי. הניסיון לשלב כמות גדולה של סיפורי משנה גורם לתחושת פיזור וחוסר מיקוד. בסופו של דבר, מתקבל סרט קצת מבולגן שמנסה להיות הכול בשביל כולם. כך, למשל, דמותה של בלוצ'י שנכנסה בקול תרועה וששון עם פוטנציאל של דיווה איטלקית על-טבעית שתטלטל את עולמו של ביטלג'וס - אך התגלתה כהבטחה ריקה.

ועד שחשבנו שראינו הכול, הסרט מפתיע עם רגעים שפשוט לא עובדים ולא מתאימים. המעברים לסצנות דרמטיות מרגישים מנותקים מהטון הכללי של הסרט. הניסיון לשלב אלמנטים רציניים כל כך לא מתיישב בתוך העולם הפרוע והמוכר של ביטלג'וס, מה שמשפיע על החוויה הכוללת של הסרט.

"ביטלג'וס ביטלג'וס" מלא בנוסטלגיה והפתעות, וטים ברטון מצליח להחיות את הקסם המקורי יחד עם וינונה ריידר ומייקל קיטון. הרגעים הקומיים והפסקול מזכירים לנו למה התאהבנו בעולם הזה מלכתחילה, אבל העומס של קווי עלילה והדרמות שבהם יוצרים תחושה מעורבת ומבלבלת. בסופו של דבר, הסרט מציע מנה גדושה של בידור נוסטלגי, אך גם מזכיר לנו שלפעמים, פחות זה יותר, הרבה יותר.