אוסטין באטלר דוהר קדימה, אבל "מועדון הרוכבים" נשאר במוסך

לבמאי ג'ף ניקולס יש רזומה מינימלי אך מרשים במיוחד: "הסיפור של מאד" ו-"לאבינג", שני סרטים מצוינים מרשימה לא ארוכה מדי של יצירות טובות של האיש, אשר נחשב לבמאי מבטיח מאוד.

אי-לכך ובהתאם לזאת, הציפיות לסרטו החדש "מועדון הרוכבים" היו גבוהות כמו זריקת אדרנלין בזמן רכיבה על הארלי דייוידסון רועש ורוטט. הטריילר, הפוסטר והתקציר של הסרט מציגים הרבה עשן סמיך ומתכות, אבל אל תצפו להרבה מעבר.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• הסרט בכיכובו של עמדי - והביכורים של תום: פסטיבל הקולנוע י-ם
• "סוג של חסד" ממש לא עושה חסד עם הבמאי, הצופים או השחקנים
• ביזנס ופלז'ר: החבר של טיילור סוויפט עלה לבמה והשתתף במופע

"מועדון הרוכבים" הוא דרמת פשע המבוסס על סיפורו האמיתי של מועדון רוכבי אופנועים שפעל במערב ארה"ב בשנות ה-60 הפרועות. הסרט, שמתפרס על פני עשור, מספר על קבוצה של רוכבים מנודים שמצאו מפלט על הכביש, והחליטו להקים מועדון רוכבים עצמאי.

המועדון מאחד רוכבים שרצו לחיות בדרך המיוחדת שלהם, רחוק מכללי החברה המקובלים ונהנו מחיי שוליים מלאים באדרנלין, בירות, חופש מוחלט וחולצות מלוכלכות. אלא, שלאט לאט המועדון הולך והופך לכנופייה פושעת ואלימה יותר.

הסיפור מוגש לצופים דרך זוויות הראייה של הרוכבים במועדון שבו הם פוגשים דמויות מגוונות - החל מג'וני, הבוס הנוקשה בגילומו יוצא הדופן של טום הארדי, דרך הרוכב החתיך בני (אוסטין באטלר, "אלביס"), ועד האישה הטובה קאתי (ג'ודי קומר הבריטית). דרך עיניהם אנו חווים את עליית הכוח וההשפעה של המועדון, אך גם את הקונפליקטים והסכנות שבאו בהמשך.

במרכז הסרט עומדת הדילמה המרכזית של הרוכבים: האם לשמור על הערכים המקוריים של חופש, נאמנות ואחווה או להמשיך להסתבך בפשע ואלימות ואפילו לנטוש את המועדון? זוהי שאלה קשה שמפצלת את החברים ומובילה לקרעים עמוקים ביניהם.

הסרט לא חף מבעיות: הן מתחילות בסיפור השטחי והכמעט לא קיים (כפיים לכותב התקציר) ובהעמקת הדמויות - שלא קיימת גם כן. במקום לקבל עלילה רצינית וקשוחה על חיי הרוכבים, שוודאי מלאים באינסוף טרגדיות, קיבלנו אוסף אקלקטי של סיפורונים קלילים בצורה די שטחית וחסרת עניין. אל תטעו. היו לא מעט רגעים שנדמה היה שמשהו עומד לקרות כמו סשן מכות רחוב שעוד רגע יהפוך לקרב עקוב מדם, או דיאלוג דרמטי שמגיע לכדי פיצוץ - אבל תמיד איכשהו הכול מסתיים בפספוס ענק, מה שלא מצליח להרים את העניינים.

ככל הנראה הסרט אינו מתאים לקהל הישראלי, המצפה להמון טראש בעוצמה גבוהה ואקשן קולני. המועדון הכי קרוב לאחווה ונאמנות של רוכבי אופנועים משוגעים בישראל הוא מועדון חובבי הברידג' ב"משען".

אמנם יש כאן בעיות קשות בעלילה, בעומק הדמויות ובחוסר אמינות באופן כללי, אך עדיין ישנם מספר דברים שתרמו לעניין כלשהו; תצוגות המשחק משכנעות ומרשימות - השחקנים מצליחים להפיח חיים אמיתיים בדמויות ולהעניק לסרט את הנפח והאמינות שחסרים לו.

בראש ובראשונה בולט טום הארדי כראש המועדון, ג'וני. הארדי הוותיק והמנוסה מצליח להעביר בצורה משכנעת את המורכבות של ג'וני: הכריזמה והקשיחות מצד אחד, והרגישות והדילמות הפנימיות מהצד השני; לצידו וכיד ימינו, באטלר מפתיע בתפקיד בני החתיך וחסר הרגשות (כאילו), וקומר עם מבטא אמריקאי של נערה מאוהבת.

גם פסקול הסרט מהווה נקודת אור, שכן הבחירה המוזיקלית טובה ומשתלבת נהדר עם התמונות שעל המסך. הפסקול לא רק תרם לאווירה, אלא גם הצליח למתן קצת את הרגעים המשעממים ולהוסיף נופך ייחודי למסע החיים של הכנופיה.

אם אתם מחפשים סרט עם אקשן אמיתי ורוכבים לוהטים, עדיף לכם להמשיך לחפש. כי הסרט הזה הוא יותר כמו מועדון ברידג' - מלא שיחות ריקות, אנשים מבוגרים ומאוד מאוד סטטי. אם אתם כמונו, נמנים ממעריצי אוסטין באטלר - טוסו לקולנוע (או שמא, סעו לשם על ההארלי שלכם).