המסר ב"איתנו זה נגמר" הוא חשוב מאין כמוהו. חבל שהכול עטוף בנצנצים וקונפטי

זו הייתה עוד פרמיירה בהוליווד, אחת מיני רבות, עם יחסי ציבור סבירים ושמלה אייקונית שלבשה השחקנית בלייק לייבלי. הסרט "איתנו זה נגמר", לא נחשב לאחד משוברי הקופות הגדולים או המצופים של הקיץ (בכל זאת, דרמה רומנטית), אבל בימים האחרונים הרשת גועשת סביבו - ולא מהסיבות הנכונות.

אז מה בדיוק קורה שם? השמועות גורסות כי ג'סטין בלדוני, במאי הסרט שגם כיכב בו לצד לייבלי, מסוכסך עם כל חברי הקאסט - והראייה החותכת לכך היא שרובם ככולם הורידו לו עוקב ברשתות החברתיות, ושאף אחד מהם לא הצטלם איתו או לצידו באותה פרמיירה מדוברת. לא זו בלבד, אלא שמקורות יודעי דבר סיפרו לאתרי הבידור מעבר לים כי בזמן שהשחקנים ואנשי הצוות צפו בסרט יחד באולם אחד - בלדוני צפה בו בהקרנה נפרדת, באולם אחר, כשהוא לצד בני משפחתו.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• לא רק גל גדות ב"שלגיה": כל החדשות מכנס המעריצים של דיסני
• סלין דיון נגד דונלד טראמפ: "בשום אופן אל תשמיע את השיר שלי"
• "בורדרלנדס" מוכיח שלא כל משחק וידאו ראוי לעיבוד קולנועי

מקור אחד שצוטט בצהובון אמריקני סיפר כי לאורך הצילומים הורגשה מתיחות על הסט בין הבמאי לשאר אנשי הצוות והשחקנים, וזו רק התגברה לאחר שבלדוני "גרם לבלייק להרגיש לא בנוח עם הגוף שלה", לכאורה, אחרי שילדה את בנה הרביעי; ואם זה לא מספיק, אז כאשר השחקנית ג׳ני סלייט, שמגלמת את אחותו בסרט, נשאלה על כישורי הבימוי והמשחק שלו - היא מצאה את דרכה החיננית להתחמק מתשובה וסיכמה שזה ודאי מלחיץ לביים ולשחק במקביל.

אל מול כל אלו, יש הסבורים כי מדובר בטריק שיווקי לקידום הסרט, שבא להציג את בלדוני כנבל - בדומה לדמות שאותה הוא מגלם; ואולי, השחקנים פשוט התבאסו על התוצאה אז החליטו לשחרר קיטור על הבמאי - וייתכן שאין עשן בלי אש ובלדוני אכן נכנס חזק מדי לדמותו הדומסטית של רייל; כך או כך, אם לשפוט נטו את עבודת הבימוי שלו - גם אני לא נותרתי עם מילים טובות.

"איתנו זה נגמר" מבוסס על רב המכר של הסופרת קולין הובר, שראה אור בשנת 2016. מדובר במעין קומדיה רומנטית פוגשת תשדיר נגד אלימות במשפחה, שמותאם להרצאות תיכוניסטיות (חשובות, יש לציין) ואולי במובן הזה הוא עושה את העבודה - אבל כאן בערך נגמרות המחמאות שלנו.

לילי בלום (לייבלי) עוברת לבוסטון לאחר מות אביה, להגשים את חלום ילדותה להקים חנות פרחים. לאחר שהיא נוטשת את ההלוויה כי אינה מצליחה לשאת הספד שידבר טובות על אביה המנוח, היא פוגשת את רייל קינקייד (בלדוני, "ג'יין הבתולה"), נוירוכירורג עשיר ואטרקטיבי. השניים נפרדים כשרייל מצהיר שהוא לא מחפש קשר ואילו לילי מעידה על עצמה שהיא "בחורה להביא להורים". אלא, שכיאה לקומדיה רומנטית, דרכיהם של השניים מצטלבות כשאחותו של רייל מתחילה לעבוד במקרה בחנות הפרחים של לילי. סיפור האהבה בין השניים כביכול פורח עד שאהוב ילדותה של לילי, אטלס (ברנדון סקלנאר) חוזר לחייה, ולילי מבינה שהיא נמצאת במערכת יחסים אלימה.

מומלץ לקחת בחשבון אזהרת טריגר, כי השיווק של הסרט אולי לא מדגיש די את נושא ההתעללות - כנראה כדי לא להרוס את החוויה ולספיילר. ובכל זאת, מי שחושבת שהיא מגיעה לקומדיה רומנטית דביקה, עלולה למצוא את עצמה בתוך חוויה די מטלטלת ולא בקטע טוב, למרות שלפי דעתי כל הרמזים כבר מונחים שם, או יותר נכון נזרקים שם, מהדקות הראשונות של הסרט.

הסרט לא חף מפגמים וכולם יוצאים במחול מתחילתו, ולמרות שהנושא עצמו מביא עימו עומק ומורכבות מעניינת, הסיפור לא מצליח להביא פרספקטיבה חדשה שתצדיק אותו. באופן כללי, הכול כאן נראה כמו סרט שכבר ראינו בעבר: הדיאלוגים והסיטואציות קיטשיות להחריד, החל מהשמות הדביליים של הדמויות (לילי בלום מוכרת הפרחים שמתייחסת באירוניה לשמה - כי מה הסיכויים? ובכן, היה מוטב לו היו היוצרים מוצאים שמות שלא יגרמו לעיניים שלנו להתגלגל ולא לשוב למקומן לעולם) ועד לקעקועי לב ואביר-שהוא-שף-על-סוס-לבן שמגיע להציל את העניינים.

בין השורות יש פה ניסיון לתת אינפוט על טראומה בין דורית, יחסים רעילים והקושי שהרבה נשים חוות בלעזוב את הגורם המתעלל - אבל הכול פה כל כך הוליוודי או יותר נכון - הולמארקי, שקשה להתמסר ולקחת ברצינות את הדמויות, שחרף כישרון המשחק הרב של השחקנים שמגלמים אותן, נותרות שטוחות כמו קרטון ביצוע שנועד להעברת מסרים חינוכיים בלבד.

הרעיון של להתחיל את הסרט עם סיפור אהבתם הקסום של לילי ורייל עד להיפוך המוחלט בחציו השני הוא צפוי להחריד. הכול כל כך מושלם, מלא בנצנצים (ליטרלי) ובורדים (ליטרלי), שנותר לך רק להמתין במשך שעה (יותר מדי) למכת המחץ (ליטרלי).

ואם לפרט על המשחק, אפשר לחלוטין להוריד את הכובע אל מול בלייק לייבלי, שמצליחה - באמת כנגד כל הסיכויים - לתת הופעה משחקית טוטאלית, אמינה ונוגעת ללב. את לילי הצעירה משחקת איזבלה פרר המצוינת בליהוק מצוין, וג'ני סלייט, אחותו של רייל, מעין אמריקן-ג'ואיש-פרינסס שבמהרה הופכת לחברתה הטובה ביותר של לילי, מקסימה במיוחד.

בלדוני, בתפקיד הגבר האלים שמחזיק בעצמו בטראומה נוראית, אפקטיבי גם הוא ואיכשהו מצליח לרגש, לעומת ברנדון סקלנר (אלטס הבוגר) ואכלס נוסטדלר (אטלס הצעיר) שלא מתעלים מעל דמותם השטוחה ומשאירים את הצופה בעיקר עם קרינג'.

כשצפיתי בסרט באולם מלא בנערות מתבגרות מייבבות משמאלי ומימיני, הבנתי שלמרות כל פגמיו, יש בו משהו אפקטיבי שגם אותי השאיר לא אדישה לחלוטין. כנראה שערכו של הסרט הוא בתפקיד שהוא לוקח מול נערות צעירות שיצפו בו (בתקווה חפות מניסיון והשקפות עולם בנושא הזה) ובהשראה שהוא יכול לתת במסע ההתבגרות שלהן בדרך אל בחירות מטיבות. עם זאת, אני לא חושבת שזוהי מטרתו של הסרט (או כל סרט, באשר הוא), אלא יותר של תשדיר חינוכי שאפשר להקרין בבתי ספר.