"הים" לא תמיד אמין, אבל מציג סרט שהישראלים יצטרכו להתמודד עם המציאות שלו

אחרי שעשה רעש גדול לאחר זכייתו בפרס אופיר האחרון (כשאפילו שר התרבות והספורט מיקי זוהר תקף את הבחירה בו), כשבדרך הוא הופך לנציג ישראל לפרסי האוסקר הקרובים, "הים" עולה היום (חמישי) סוף-סוף לאקרנים, ומראה כי זהו סרט מינימליסטי מאוד ועדין שבסופו של דבר נשען במידה רבה על תצוגות המשחק (זוכות פרס האופיר) של שתי הדמויות הראשיות שלו.

סרטו של הבמאי-תסריטאי שי כרמלי-פולק מתמקד בחאלד (בגילומו של מוחמד גזאוי), ילד פלסטיני בן 12 מכפר ליד רמאללה, היוצא לראשונה בחייו לטיול כיתתי לים. אלא שההתרגשות הגבוהה ואווירת השמחה באוטובוס נקטעת כאשר האוטובוס נעצר במחסום, ומתברר כי האישור של חאלד אינו תקף. למרות הבקשות והניסיונות לשכנע את החייל שבמחסום להעביר אותו, בסופו של דבר חאלד מורד מן האוטובוס – והוא נאלץ לשוב הביתה, היחיד מבין חבריו שלא יזכה לראות את הים.

מאוכזב ומבואס, הוא מחליט להגיע לים בכוחות עצמו. אף שאינו דובר עברית ואינו מכיר את הדרך, הוא בסופו של דבר מוצא את עצמו בבני ברק, ומתחיל במסע אל עבר חופי תל אביב. כשאביו, פתחי (ח'ליפה נאטור), פועל בניין העובד בישראל ללא היתר, מגלה כי בנו נעלם, הוא יוצא לחפש אחריו, תוך סיכון פרנסתו וחירותו. "הים" הוא סיפור מסע כפול, אשר מתאר בו-זמנית את מסעו המבלבל של חאלד ברחבי תל אביב ואת המציאות הישראלית, יחד עם מסעו של אביו למצוא אותו באותה המציאות.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• כבר זמן רב שלא צפיתם בסדרה כל כך מותחת כמו הסדרה הזו

• שלושה מהיוצרים הבולטים בארץ חברו ליצירת שיר משותף – והתוצאה מדהימה

• הקוסמים הקולנועיים האהובים חזרו למסך הגדול - והצליחו פשוט לרתק אותנו

על פניו, מדובר בסרט מאוד קטן ופשוט. גזאוי מצליח להקסים את הצופה ולסחוב את הסרט על גבו, זאת על אף גילו. אין לו הרבה טקסט – ובחלקים של הסרט שמתרחשים בתל אביב הוא כמעט ובכלל לא מדבר, ובכל זאת, דרך המבטים שלו והעדינות שבו, הוא מצליח להעביר המון רגש, תמימות, סקרנות, פחד, תסכול וכמיהה. זה הישג מרשים במיוחד עבור כל שחקן, ובמיוחד כשמדובר שחקן כה צעיר.

גם נאטור הוותיק יותר מצליח לרגש ולהעביר את כובד המשקל שהוא סוחב, ומצליח לבנות דמות רבודה, אב שהוא בו-זמנית מרוחק וקרוב, מתוסכל אך אוהב מאוד. הוא עושה זאת בדיוק ובמינימליסטיות ראויה לציון. גם השחקנים התומכים, ביניהם מרלן בג'אלי בתפקיד הסבתא של חאלד והילה סורג'ון בתפקיד חברת עבר של פתחי, עושים עבודה נפלאה ועדינה שמחזקת את תחושת החמימות והפשטות שהסרט מנסה לייצר.

המצלמה של כרמלי-פולק מצלמת את רמאללה ואת תל אביב באופן מרוחק וניטרלי, באופן שלא מייפה את המציאות אבל גם לא מכער אותה. העשייה הקולנועית כאן מאוד צנועה ובסיסית, והיא תומכת בסיפור הפשוט והעדין שהסרט מנסה לספר. אך בפשטות הזו של הסרט מצויים גם החסרונות שלו: הבחירה התסריטאית להסתכל על המציאות הישראלית והפלסטינית דרך נקודת המבט של ילד קטן שרק רוצה להגיע לים היא בחירה מעניינת ומקורית, אך הסרט מדי פעם נופל לקלישאות תסריטאיות ומעט מרדד את המורכבות של המציאות שבתוכה הוא מתרחש.

הדמויות הישראליות בסרט מוצגות לרוב, גם אם לא כעוינות באופן גלוי, כאטומות במיוחד למצוקתן של הדמויות הערביות. למשל, כאשר אביו של חאלד מפציר בפני המעסיק שלו שעליו ללכת לחפש את בנו שהלך לאיבוד ואין איך ליצור איתו קשר, הקבלן מסרב לתת לו ללכת ויותר מוטרד מלהספיק לסיים את העבודה שהתחייב אליה, ורק בעזרת התערבות חבריו לעבודה מצליח פתחי להשתחרר. לא מן הנמנע שסיטואציה כזו יכולה להתרחש במציאות, אבל זה מבוצע באופן יותר מדי חד-ממדי ולא משכנע.

בדומה לכך, גם נהג המונית שמסיע את פתחי ונחרד לגלות שמדובר בערבי, או נהג האופנוע שמתנגש בו ואז צועק עליו בבהמיות, מרגישים כולם מוגזמים מדי, קריקטורות של "אנשים רעים באמצע הדרך". לעומתם, הדמויות דוברות הערבית בסרט מוצגות באופן כמעט מלאכי. כולם נרתמים בשמחה לעזרתם של חאלד ופתחי ומסייעים להם במשימתם ברצון. גם חאלד ופתחי עצמם מוצגים כגיבורים טרגיים של נסיבות בעלי לב של זהב (ברגע מסוים, פתחי אף תורם אוכל להומלס ששוכב ברחוב). ושוב, זה לא שהסיטואציות שמתרחשות בסרט הן לא אמינות בהכרח, אבל הבינאריות הזו מורגשת. היוצאת מן הכלל הזה היא דמותה של סורג'ון, שהיא ישראלית שמביעה חמלה אמיתית כלפי פתחי ומסייעת לו ככל שהיא יכולה. דמותה היא הדמות הישראלית ה"טובה" היחידה בסרט, והיא באמת ובתמים מאחלת לפתחי בהצלחה במשימתו ומצרה על המצב המורכב ושאין ביכולתה לעשות יותר. טוב שיש גם אנשים כמוה.

המבט על המציאות דרך העיניים של חאלד שואל שאלה פשוטה: למה ילד פלסטיני בישראל לא יכול ללכת לים? וזו שאלה שהתשובות אליה מאוד מסובכות ועם המון ניואנסים, שלא מקבלים כאן התייחסות מספקת. הסרט מכוון את הצופים להזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני והדמויות הפלסטיניות, וזו זכותו. גם אם זה נעשה באופן מעט לא אמין, זוהי עמדה שהציבור הישראלי יכול וצריך להיות בוגר מספיק כדי להתמודד איתה. העניין הוא שהסרט עומד להתמודד על פרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לאחר שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. קהל בינלאומי שעתיד לראות את הסרט, לא יוכל או ירצה להתעמק באותם ניואנסים. כל מה שצופה אמריקאי או אירופאי יראה זה "ילד פלסטיני חמוד וקשה יום שלא יכול ללכת לים בגלל הישראלים הרעים והכובשים". וכשסרט כזה מוגש ומועמד לאוסקר מטעם ישראל, במיוחד בתקופה שבה נדמה כי העולם רק מחפש סיבות נוספות להחרים ולהוקיע אותנו, ניתן להבין את אלו שאומרים שהוא בגדר ירייה ברגל או גול עצמי.

"הים" הוא סרט פשוט עם הרבה לב, וגם אם הסערה סביבו לא מוצדקת, לטוב ולרע – אם מצליחים להסתכל על הסרט באובייקטיביות ולנתק ממנו את הפוזיציה איתה מגיעים מהבית, יש כאן סיפור קטן ומלבב על אבא ובן שמנסים לנווט במציאות מורכבת בדרכם אל הים, ולא נותר אלא לאחל לו הצלחה בטקס האוסקר הקרוב.