איך ספר אחד בן 100 שנה שינה לחלוטין את צורת החשיבה שלנו?

"כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה'".

המילים האלמותיות האלו פותחות את ספרו הקאנוני של הסופר האמריקאי פ' סקוט פיצג'רלד, "גטסבי הגדול" ("The Great Gatsby"), שיצא לאור ב-10 לאפריל, 1925 - השבוע לפני 100 שנה. אך כשהאפוס הטראגי הזה התפרסם, הוא היה רחוק מהצלחה מסחררת - פחות מ-20,000 עותקים נמכרו, המבקרים סברו כי "מי שלא מכיר את אורח החיים המתואר בספר, ספק אם יתחבר אליו" ופיצג'רלד עצמו - שנפגע קשות מכישלון יצירתו - הלך לעולמו ב-1940, בן 44 בלבד, שרוי בתחושת כישלון קשה.

רק בשנות מלחמת העולם השנייה, כשצבא ארה"ב חילק לחייליו חומרי קריאה - וביניהם 155,000 עותקים של "גטסבי הגדול" - מצא ספרו של פיצג'רלד את התהילה אותה חיפש, כשהמשרתים בחזית הזדהו עם סיפור אודות אדם ששב מהמלחמה (מלחמת העולם הראשונה, במקרה הזה) וחש זר למה שהתחולל במדינתו מאז שעזב אותה. התעוררות החלום האמריקאי בשנות ה-50 והאקט ההפוך של ההתנערות ממנו בשנות ה-60 חיזקו את מעמדו של הספר, שקיבל משמעות חדשה עבור כל דור.

קשה היום לדמיין סיטואציה שבה "גטסבי הגדול" אינו אחד מעמודי התווך של התרבות הפופולרית העולמית כפי שהוא כעת: בנייני דירות, בשמים, מלונות, ספות ואף כריכים עונים כיום לשמו של הספר המוכר; הקולנוע והטלוויזיה עתירים בארכיטיפים של מיליארדר מתבודד (מ"האזרח קיין" ועד מיסטר ברנז מ"משפחת סימפסון"), והאמנות השביעית עצמה הביאה לעולם ארבעה עיבודים מצליחים לספר (נגיע גם אליהם); כוכבת הפופ הגדולה בעולם, טיילור סוויפט, שבה וחוזרת לאורך השנים בשיריה (כדוגמת "This Is Why We Can’t Have Nice Things") לדימויים מהספר; ואילו המילה "Gatsbyesque" הוא מונח רשמי כבר כמעט 50 שנה, הנועד לתאר מצבים הדומים לחייו הראוותניים של הדמות הראשית. במלאות 100 שנה לספר, נותר לשאול: איך ספר משנות ה-20 העליזות מדבר לימינו אנו? והאם לאורך כל השנים הללו ייתכן ולא הבנו באמת מה הנמשל ממנו?

בהשראת רומן חולף שהיה לפיצג'רלד הצעיר עם אשת החברה הגבוהה ג'ינרבה קינג והמסיבות הפרועות בלונג איילנד אותן פקד בראשית שנות ה-20, "גטסבי הגדול" מסופר מנקודת מבטו של ניק קארוואי, וטרן צעיר של מלחמת העולם הראשונה וסוחר באגרות חוב, שעובר להתגורר בסמיכות לאדם עשיר במיוחד ומסתורי במיוחד בשם ג'יי גטסבי. דרך שחקנית גולף צעירה בשם ג'ורדן בייקר, אותה קארוואי מחבב, השכן החדש מתוודע למסיבות הפאר ההוללות של גטסבי - שנמשכות לעיתים ימים ואליהן נוהרים בהמוניהם מאות, רובם כלל לא מכירים את גטסבי אישית, ובעיקר מתלחששים אודותיו.

יד המקרה מפגישה בין קארוואי לגטסבי, שמתחילים להתיידד, כשהראשון מבין אט אט את הסיבה לבדידותו ועושרו הרב של השני: אהבתו הלא ממומשת של גטסבי לדייזי ביוקאנן, בת דודתו העשירה והמנוכרת של ניק, אותה הכיר איש החברה העשיר כשהיה חייל עני במלחמה הגדולה. הרצון לכבוש את ליבה של דייזי מחדש - שמאז נישאה לשחקן הפוטבול הבוגדני טום - הוביל את גטסבי להצלחה הכלכלית הגרנדיוזית שלו, אך הותירה אותו ריק מבפנים. ההיכרות המחודשת בין גטסבי לדייזי נדמית אולי מבטיחה בהתחלה, אך אט אט מדרדרת את גיבורינו למערבולת הרס עצמי.

סיפור האהבה הנכזבת ומוטיב "עלייתו ונפילתו" שמהווים חלק נכבד מהספר סקרנו מאז ומעולם אנשים, אך דווקא החשיפה הבוטה של "החלום האמריקאי" במלוא זיופו היא גדולתו של "גטסבי הגדול". מסלול חייו של גטסבי, מעין סיפור "דדלוס ואיקרוס" מודרני - על אמונה במציאת משמעות בהצלחה המסחררת, רק כדי להיכוות קשות - מציגה את רעיון "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" בריקנות שלו: מוצר מלוטש, נוצץ ומושך - כמו שאמריקה יודעת לייצר - אך שהקשר בינו לבין המציאות רופף למדי.

אין פלא אם כך, שבטור הדעה שכתב לכתב העת "האטלנטיק", ביקש חוקר הספרות אלונזו ורין להציע קריאה שונה ומיוחדת ל"גטסבי": בגלל שגזעו/צבע עורו של הגיבור נותר עמום, האם יתכן שגטסבי הוא מהגר ולא גבר בלונדיני נאה, כמו שתואר עד כה בתרבות הפופולרית? האם מדובר בכלל באדם שחור שמנסה בכל כוחו לפלס את דרכו אל מעמד חברתי שמעולם לא הכיר?

ואולי זהו סוד קסמו של "גטסבי", ולא רק בפריזמה האמריקאית: ככל שהשנים עוברות, סביר יותר שנמצא בחברה פאסאדות, "מסיכות" מלוטשות שמושכות אותנו אך נותרות חלולות - אל מול אהבה, אמפתיה והומאניות, שהולכים ומתמעטים. כמי שחיים בעידן שלא כה רחוק בשטחיות שלו מאותו עידן ג'אז דקדנטי וראוותני בו הספר מתרחש - בייחוד בתוספת תרבות האינטרנט והרשתות החברתיות - רבים מאיתנו יכולים להזדהות עם התחושה של לראות חיים זוהרים של מישהו, לקנא או לשפוט את עצמנו לחומרה שאנחנו איננו כמותו, מבלי להיות מודעים לגמרי שאותו אדם - או פלטפורמה - מוכרים לנו דימוי לא מציאותי ממש. אולי מרביתנו לא זכינו לעושר של גטסבי, אבל ברובנו יש אותן רגשות בדיוק שהרגישה הדמות הטראגית לפני 100 שנה.

המורשת הקולנועית של הרומן ידעה להבין את המשיכה העל-זמנית של חומר המקור והתאימה אותו בכל פעם ל"זייטגייסט" השולט. כך, שתי הגרסאות הפחות נודעות - האחת מ-1926 והשנייה מ-1949 - נעו לא פעם מהעלילה המקורית בכדי לשקף את עניין הציבור הרחב באותו הזמן - גרסת שנות ה-20 לא הראתה סלידה רבה מאותו עידן ראוותני ואילו גרסת שנות ה-40 נעה יותר לכיוון המלודרמטי, על גבול אופרת הסבון, שיהיה ז'אנר מהותי בעשור הבא, בכדי לקרוץ לקהל הנשי שנע לפרברים.

ב-1974 עיבד את הספר הבמאי הבריטי ג'ק קלייטון ("מקום בצמרת") - עם תסריט מאת לא אחר מאשר פרנסיס פורד קופולה (שהחליף בתפקיד את טרומן קפוטה), דאז בין "הסנדק" אחד לאחר - ושם בנעלי גטסבי את אחד מכוכביה הגדולים ביותר של התקופה, רוברט רדפורד; את תפקידה של דייזי ההססנית גילמה שחקנית נוירוטית לא פחות, מיה פארו. שנות ה-70 המתוחות - כשפשע, הרג ואיבוד אמון בסמלי האומה העסיקו את האזרחים האמריקאים - שימשו את קופולה וקלייטון לחזק את ההנחה שגטסבי הוא עוד קורבן של המעצמה הגדולה בעולם.

הגרסה הידועה והמצליחה ביותר הגיעה רק לפני 12 שנה, כשהבמאי חובב הקולנוע הגרנדיוזי והמצועצע באז לורמן החליט לעבד את הספר וללהק לתפקיד שחקן שתמיד הצטיין במראה הוליוודי נוצץ שמסתיר שכבה של חוסר ביטחון עמוק - לאונרדו דיקפריו. תצוגת המשחק המהפנטת של דיקפריו, הדימויים התזזיתיים והצבעוניים של לורמן והפסקול מודרני מצליח בהפקתו של ג'יי זי ("Young and Beautiful" של לנה דל ריי והקאבר של ביונסה ל"Back to Black" של איימי וויינהאוס הם רק חלק מהשירים שמככבים כאן) סייעו להבין איך דמות של מיליונר מתבודד ורגיש תתקבל בעידן שחוגג מוחצנות. כך, אותו איש עשיר שעושרו היה לו לרועץ אולי לא היה מתקבל בשמחה בעידן שמהלל את טראמפ, מאסק, בזוס, צוקרברג ושות' - שמתהדרים בעושרם, מעדיפים דקדנטיות על פני עומק ומנצלים לרעה את כוחם וכספם.

בסופו של יום, נדמה שגם 100 שנים נוספות לטקסט של פ' סקוט פיצג'רלד לא יגרעו ממנו את הבנתו החברתית העצומה. השמות מתחלפים, ערכי המוסר והחברה נעים כמו מטוטלת, אבל את "הגטסבי הפנימי" שלנו קשה להכחיש גם היום: כולנו רוצים להשתייך, כולנו רוצים להאמין בחלומות הוליוודיים, וכולנו רוצים להיות נאהבים; מעטים מאיתנו באמת זוכים לכך.