חיים יקרים: על יצירתה של אליס מונרו
היא זכתה לכינוי "אמנית הסיפור הקצר" והושוותה לצ'כוב וריימונד קארבר. כעת בגיל 82, זכתה להכרה רשמית בכתיבתה כשקטפה את פרס נובל לספרות לשנת 2013. עמרי ביטרן על יצירותיה המופלאות של אליס מונרו
בלא מעט מאמרים שעסקו ביצירותיה של הסופרת הקנדית הצנועה, אליס מונרו, נשאלה השאלה כיצד מונרו, אמנית הסיפור הקצר, לא זכתה עד היום בפרס נובל.
לא רק כותבי המאמרים עסקו בשאלת פרס הנובל למונרו - כל מי שקרא את ספריה לא היה יכול שלא להתחבט בשאלה.
על רקע התהיה, מונרו בת ה-82 המשיכה וכתבה תוך שהיא ממתינה וממתינה ומעלה חרס בידה שנה אחר שנה. עד שהגיע רגע הזכייה בשבוע שעבר מונרו התהלכה בעיקר במסדרונות הצדדיים של טירת האליטה הספרותית. על אף שסיפוריה הגיעו אל תודעת הרבים, מונרו הסתפקה בהערכה מוגבלת מדי במעגלים הספרותיים רמי המעלה.
בשנים האחרונות החלו החלונות הגבוהים בעולם הספרות להרהר בפועלה של מונרו ולאט לאט נטייתם קרמה עור וגידים עד שהם שפטו את הסופרת הקנדית לכף הנובל. מה שכנראה היווה את גרעין ההחלטה היו ספריה האחרונים של מונרו, אותם היא כתבה אחרי שכבר חצתה את גיל 75 - דווקא בימים אלו, כתבה מונרו את ספריה הטובים והמגובשים ביותר.
ב-2008 פרסמה מונרו את קובץ הסיפורים הקצרים "בריחה". ב-2010 את הקובץ "יותר מדי אושר", לאחר שנה את "המראה מקאסל רוק", ובחלוף שנתיים את "חיים יקרים".
ראוי לפתוח ולציין דווקא את "המראה מקאסל רוק", שכן מדובר בספר השובר את שגרת יצירותיה של מונרו. הסופרת חורגת ממנהגה לכתוב סיפורים קצרים ומציגה אוטוביוגרפיה מעורבבת בסיפורי בדיה שבה היא מחברת ביד אמן גרסה בדיונית של העבר מנקודת המבט של אבותיה.
ב"המראה מקאסל רוק", מונרו חוזרת עד לסקוטלנד של המאה ה-18, שממנה היגרה משפחתה לקנדה. באי הבריטי אוספת מונרו סיפורים, מיתוסים ואגדות על בני משפחתה. היא מגלה קברים, בתים וחפצים בעלי קשר לאבותיה.
את כל פיסות המידע ההיסטוריות האלה היא מדביקה באמצעות הבדיה לפאזל בהיר ומבריק. על אף השילוב המסוכן של השקר והאמת ההיסטורית, התפרים המחברים ביניהם אינם מחבלים באופי האוטוביוגרפי של הספר ואף הופכים לתיבול ראוי. למעשה, ניתן להחשיב את "המראה מקאסל רוק" כספר מכונן, וזאת בשל היותו הוכחה כי ספרות בדיונית יכולה לייצג באופן מדויק את החיים.
"בריחה" שראה אור שלוש שנים לפני "המראה מקאסל רוק", הוא למעשה ספר המייצג את אופי יצירותיה של מונרו. הספר מציג בפני הקורא שמונה סיפורים שבכולם ניצבות נשים כגיבורות העלילה. מדובר בנשים המנסות לשרוד בנסיבות לא קלות ולצעוד לעבר אופק טוב יותר שבו מובטחת להן חירותן ושלמותן העצמית. ההתנהגות של הגיבורות אינה עולה בקנה אחד עם רצונות הסובבים אותן, ועל בחירותיהן, הן למעשה מעמידות את עצמן בפני בדידות, פרידות ולעיתים אף נידוי וסבל.
על אף האומץ שמגלות הגיבורות של מונרו, העתיד שאליו הן צועדות מתגלה לעיתים כבלתי אפשרי לא פחות מהחיים שמהם הן ברחו. אולם, את המקום שאליו צועדות הגיבורות לא ניתן לזהות באף אחד מקובץ הסיפורים המופיעים ב"בריחה".
למרות שסיפוריה של מונרו דורשים מהקורא להיצמד בנחישות לעלילה ולעקוב אחר כל פרט ופרט, אין באלה כדי להבין את הסוף לפני הגעתו. נראה כי ב"בריחה" התהליך הוא דווקא הפוך - הסוף הוא ששופך אור על הסיפור שגולל לפני, ולפתע העלילה נפרשת כמניפה צבעונית.
ב-2010, פרסמה מונרו בדרכה השקטה והעקבית את "יותר מדי אושר". כמו "בריחה", מדובר במקבץ סיפורים קצרים (הפעם 10 סיפורים) בעלי עומק ורמת דיוק שהופכים כל סיפור לעוצמתי ומשפיע כמו רומן בגודל מלא.
הסיפורים ב"יותר מידי אושר" שוב מציבים את דמות האישה במציאות בלתי אפשרית, אך הפעם מדובר בסיטואציות ברוטאליות יותר מאלה המוצגות ב"בבריחה". ההקצנה הזו מעצימה את הכישרון של מונרו להציג סיפור - מונרו מפגישה בין דמויות קרות רוח ונחושת לבין קשיים עצומים וההתנגשות הזו לא אלימה עבור הקורא, אלא דווקא מעניקה לו מן שקט.
קשה להישאר אדיש לסיפורים של מונרו ב"יותר מדי אושר". מדובר בספר שמצטרף לרשימה של ספרים שמשנים משהו אצל הקורא - משפיעים על כל צעד שעל שלו מעתה ואילך, מופיעים בכל מחשבה.
כך, מונרו בעצמה מצטרפת לשורה של סופרים שמעצבים את הקורא שלהם. מזיזה משהו עמוק בתוך הלב וחורטת עצמה בליבו.
בשבוע שעבר, אחרי ציפייה של שנים, אליס מונרו לא ענתה לטלפון המבשר כי לה כי אין עוד צורך להעלות את שמם של צ'כוב וקארבר כדי לשבחה. "הצ'כוב של קנדה", "היורשת של ריימונד קארבר", זכתה בפרס היוקרתי, ומעתה ואילך השבחים יישאו את שמה שלה. נותר רק לחכות בציפייה דרוכה למי שיזכה בכינוי "המונרו של דורנו".