"לפעמים מי שנקראו בוגדים, התבררו כמורי דרך": מורשת עמוס עוז

"האם אני פוחד מהמוות? ודאי. אני פוחד מפניו, פחד מוות".

עמוס עוז פחד מהמוות, אבל ידע שבלכתו ישאיר מאחוריו ירושה ספרותית עשירה ויקרה. "נגר, בארון ה-30 שלו זה יותר קל מבארון הראשון. לאדם כותב זה קשה יותר, מפני שכל מה שכתבת עומד נגדך".

כתבות קשורות
"קיבלתי יותר פרסים ממה שמגיע לי": נפרדים מעמוס עוז |28.12.18
הסופר וחתן פרס ישראל עמוס עוז הלך לעולמו בגיל 79 |28.12.18
על אהבה ואור: בנו של שמעון פרס נפרד מעמוס עוז |28.12.18

מיכאל שלי, קופסה שחורה, לגעת במים לגעת ברוח, הבשורה על פי יהודה וכמובן סיפור על אהבה וחושך - זהו רק מיעוט מעשרות הספרים שכתב עוז, שאמר ש"לקרוא ספר זו פגישה - לפעמים אינטנסיבית ולפעמים לא, לפעמים מוצלחת, לפעמים לא".

בשנות ה-60 אז נחשב לסופר מדור המדינה, כתב עוז סיפורים שנעו בין הזהות הישראלית והציונית לסיפורי אהבה, ובעיקר כתב על בני אדם, הטוב והרע והסוער שבהם. תמיד עם עיפרון ונייר, לעולם לא על מחשב. "את הקיבוץ בנו ההורים שלנו, את המדינה הקימו האחים שלנו, לא נשאר לנו הרבה", אומרת פרופ' נורית גרץ, שחקרה את כתיבתו, "ועמוס עוז בספרים הראשונים שלו בא ואמר - תחלמו על מקומות אחרים".

למרות מעמדו וזכייתו בפרסים רבים בארץ ובעולם, הוא לא החשיב עצמו כאייקון ספרותי. במרוצת השנים התראיין לא מעט כדוברו של מחנה השלום. "לפעמים אנשים שנקראו בוגדים התגלו ברבות השנים כמורי דרך, לא תמיד".

אמו התאבדה כשהיה בן 12, והוא עבר להתגורר בקיבוץ חולדה והתחבר למי שהיה עתיד להיות חברו, שמעון פרס. "בכל יום שישי היינו מדברים בטלפון שיחה ארוכה, לא רק על פלא פניה ופלא דרכה", ספד לו לפני כשנתיים, "לפעמים גם על חיי הלב והנפש והדמיון".

עוז היה הסופר הישראלי הידוע בעולם, שספריו תורגמו ל-45 שפות, וזכה לפרסים רבים. לפרס נובל היה מועמד פעמים רבות אך מעולם לא זכה בו. "פרס ספרותי זה דבר מאוד מוזר", הסביר, "נותנים לי פרס על משהו שהייתי עושה גם אם הייתי מקבל על זה קנס".

הוא השאיר אחריו אשה ושלושה ילדים, שאחת מהם הודיעה אחר הצהריים על פטירתו. "עמוס היה בשבילי דמות מופת של ישראלי שורשי, שאוהב את הארץ בכל רמ"ח איבריו, חפץ ביקרה ובקיומה של המדינה", ספד הסופר אלי עמיר לאיש שלא הפסיק לכתוב, לא הפסיק להביע את דעתו - ולא הפסיק לחלום.