בין חיים לחירות

לפני כשלושה שבועות התחננה אייאן חירסי עלי על חייה בפני הפרלמנט האירופי: "אני לא רוצה למות," אמרה בשקט האופייני לה. בשנים האחרונות נדדה ברחבי העולם, ללא בית; מולדתה השניה, הולנד, זנחה אותה, ואינה מוכנה לממן את הגנתה מפני הזוממים לרצוח אותה.

חירסי עלי היא אשה מסומנת. בשנת 2004, כתבה את התסריט לסרט קצר – "כניעה" – והפיקה אותו יחד עם הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך. הסרט מספר בקצרה את סיפורן של ארבע נשים מוסלמיות, כל אחת מהן סובלת בדרכה שלה, ועל גופן מוקרנים פסוקי הקוראן המצווים על השפלתן. הנשים פונות לאללה ומודיעות לו שהן שוקלות להפסיק להכנע לחוקיו.

בנובמבר 2004, בעודו רוכב על אופניו בדרכו לעבודה, נתקל ואן גוך במוחמד בוירי, מהגר ממרוקו. לבוירי היו אקדח ושני סכינים. הוא ירה בואן גוך מטח יריות, וזה נפל. לאחר מכן בוירי ביצע בו, בסכין האחת, שחיטה טקסית כהלכתה ופתח את צווארו מצד אל צד. את הסכין השניה תקע בוירי בחזהו של הכופר המת, והצמיד אליו מכתב איום. הוא היה מיועד לחירסי עלי:

"אני יודע בוודאות שאת, הו אמריקה, תמותי;
אני יודע בוודאות שאת, הו אירופה, תמותי;
אני יודע בוודאות שאת, הו הולנד, תמותי;
אני יודע בוודאות שאת, הו חירסי עלי, תמותי;"

אבל לזה קוראים לספר את הסיפור מהסוף. עיקרו של "כופרת", האוטוביוגרפיה של חירסי עלי, אינו בהגחתה בעל כורחה אל זרקורי התקשורת העולמית, פרסום שאילץ אותה לנטוש את מולדתה המאמצת והאהובה ולחיות כפליטה נרדפת, אלא בדרך שהובילה אותה להולנד.

הביוגרפיה המרתקת הזו נחלקת לשני ספרים: "חיי" – עד הולנד; "חירותי" – שמתחילה בהולנד. החלק הראשון מעניין הרבה יותר, משום שהוא מתאר לנו כיצד חיים אנשים בתרבויות שאנו מתקשים בכלל לדמיין. הספר הראשון הוא חלק אחד "מסע עולמי" ושני חלקים "מקס הזועם בדרכים": חירסי עלי מתארת את מסכת ההתעללות שעברה בילדותה בסומאליה; את התחבטויות ההתבגרות בקניה; את המסע הנורא אל מחוץ לסומאליה עם קריסתה; את מחנות הפליטים.

הספר הראשון- הוא האקדח שבמערכה הראשונה - מקרין על כל הספר השני. "חירותי" הוא טיפוס מן החושך אל האור, מאבקה המדהים של אשה צעירה וחסרת כל שהצליחה להפוך משפחה-למחצה במדבר הסומאלי לחברת פרלמנט בהולנד. אבל אנחנו יודעים שסיפור שמתחיל כך, לא יכול להגמר טוב.

לא נכנעת עוד

אייאן חירסי מגאן נולדה בנובמבר 1969 בבית חולים במוגדישו, בירת סומאליה. היא בתו של חירסי מגאן, מנהיג סומאלי חשוב מחמולת עוסמאן מחמוד לשבט הדארוד. אביה היה מאויביו של העריץ הסומאלי סיעד בארה, וילדותה חלפה עליה בלעדיו, שכן הוא היה כלוא ולאחר מכן נמלט על חייו.

היא גדלה כיצור האומלל ביותר בסומאליה: צאצאית למורד – ובת. מעמדן של הנשים הסומאליות, מדינה מוסלמית, שפל במיוחד. בגיל חמש, ביצעה בה סבתה – בניגוד להוראת אביה – מילת נשים. לאחר מכן נמלטה המשפחה לערב הסעודית, ומשם לאתיופיה וקניה. חירסי עלי חזרה לסומאליה ב-1991, זמן קצר לפני קריסתה הסופית של המדינה. כשזו הגיעה, היא נמלטה יחד עם קרוביה לקניה – וחצתה שוב ושוב את הגבול בין קניה וסומאליה, בנסיון להציל כמה שיותר אנשים. התיאור של מחנה הפליטים על גבול קניה-סומאליה הוא מהמכמירים ביותר בספר. אחת הנשים במחנה נאנסה; שאר הפליטים פשוט הותירו אותה למות, ואיש לא היה מוכן לסייע לה.

מול החינוך המוסלמי הקפדן שקיבלה – היא אף היתה חברה לשעה בסניף הקנייתי של האחים המוסלמים, והפגינה בקריאה למותו של סלמן רושדי כשיצאה הפאתווה האיראנית נגדו – ניצבה תמיד השאלה הפשוטה: למה אני נחשבת לנחותה? חירסי עלי אינטליגנטית בעליל – מתיאוריה היא נראית כמו תולעת ספרים חנונית - ובמיוחד מרשימה יכולת לימוד השפות שלה. אבל בחברה המוסלמית היא נחשבת לרכוש.

וכששעת מימוש שטר הרכוש הגיעה, אביה החליט, למרות הפצרותיה, להשיא אותה לגבר נחות ממנה בעליל, שבו לא רצתה. חירסי עלי נסעה לגרמניה, כדי לטוס ממנה לקנדה ולהתאחד שם עם בחיר לבו של אביה, אלא שברגע האחרון, בהתקף לא ברור של אומץ, היא החליטה לברוח. היא ביררה איזו רכבת מגיעה להולנד – היא ידעה על מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה של המדינה – ונסה. כדי לנסות ולמנוע את איתורה על ידי אביה, היא שיקרה בבקשת הפליטות שלה.

אביה, נסיך של בני הדארוד, הפעיל את הרשת החמולתית חובקת העולם כדי למצוא אותה, והצליח. אבל זה לקח יותר משנה. בינתיים למדה חירסי עלי את שפת המקום, למדה את משמעותן של זכויות ועל מעמדה החופשי של האשה, וכששורת זקני השבט נחתו במחנה הפליטים שלה, היא הודיעה להם שהיא מסרבת לחזור לבעלה. משמעות הדבר היתה נידוי – והיא קיבלה אותו ביסורים אך ברצון.

כמו כל מומר, היתה חירסי עלי קנאית לערכיה של המדינה המאמצת שלה, מולדת הסובלנות, הרבה יותר מכפי שהיו המקומיים. היא שימשה כמתרגמת מסומאלית וערבית להולנדית מטעם הממשלה, ובמהירות רבה הבינה שלרוב הפליטים המוסלמים אין כל רצון להתערות במקום, כפי שעשתה היא; הם בזו לערכים ההולנדיים, והעדיפו לייבא להולנד את אלה שלהם, אלה שמהם נמלטה חירסי עלי כל חייה.

מכאן הדרך לפוליטיקה היתה קצרה. אלא שחירסי עלי משכה אש – וגם החזירה אש. בעימות עם מוסלמים, היא אמרה שמייסד האיסלם, מוחמד, היה פדופיל, והסתמכה בכך על העובדה – וזו עובדה, לא סימפטית ככל שתהיה – שמוחמד התארס עם אשתו האהובה, עיישה, כשזו היתה בת שש, והתחתן איתה כשהיתה בת תשע. עיישה עקרה לבית בעלה עם ארגז הצעצועים שלה. תשע, לא במקרה, הוא גיל הנישואין החוקי ברפובליקה המוסלמית של איראן.

הפוליטיקאים במפלגה חירסי עלי לא אהבו את הרעש הנלווה הזה. רצח ואן גוך, שבא זמן קצר לאחר מכן, זעזע את הולנד – אבל הממשלה החליטה להפטר מחירסי עלי. שרת ההגירה ביטלה את תוקף האזרחות שלה משום ששיקרה בבקשת האזרחות שלה. בעקבות זעם ציבורי הוחזרה לה אזרחותה, אבל היא בחרה להתפטר מן הפרלמנט, ומאז היא שוב פליטה.

נשים בחזית

"כופרת" הוא הזמנה חסרת תקדים לוויכוח בשאלה הבוערת ביותר בעולם כיום, זו של מלחמת התרבויות – והוא מאפשר לנו מבט אל מעבר למסך התעמולה המוסלמית. אפשר לראות כיצד חי החצי השני, המושפל, הלא מוזכר, של החברה המוסלמית. אין זה מקרה שנשים – אירשד מאנג'י, וואפה סולטן, מרג'אן סטראפי, אזר נאפיסי ורבות אחרות – עומדות בחזית המאבק באיסלאם. מבחינה זו, בהחלט יתכן ש"כופרת" הוא הספר החשוב ביותר שתורגם השנה לעברית. תרגומה של טליה שלו לפרוזה הברורה והחדה של חירסי עלי, אגב, בהחלט משביע רצון.