מעדן טורקי

בשנה האחרונה, ראינו מספר נסיונות לשבור את מסגרת ז'אנר הבלש: כמעט תמיד היה מדובר בהעתקת הסיפור לסביבה אקזוטית. "איגוד השוטרים הידיים" יצר לעצמו מציאות דמיונית, של מדינה יהודית מתפרקת באלסקה; "משתף הפעולה מבית לחם" השתמש במורה פלסטיני, על רקע האינתיפאדה השניה, כתחליף הבלש; וישנן גם דוגמאות מוקדמות יותר, כגון "גורקי פארק" שמתרחש במוסקווה הסובייטית ו"ארץ אבות", שבו הבלש הוא איש אס.אס. מנוכר בגרמניה הנאצית, 1964.

"אבן הנחש" (ידיעות ספרים, 2008), הוא ספרו השני של גייסון גודווין ("חכמת הסריס"), המתמקד בעלילות בלשיות באיסטנבול ובבלש בלתי שגרתי למדי - יאשים טוגאלי, סריס ששוחרר משירותו של הסולטן.

השנה היא 1838, הסולטן מהמט השני נמצא על ערש דווי, ושליטתו בממלכה מתערערת. כוחות אפלים רוחשים מתחת לפני השטח – קבוצות חשאיות של יוונים המתכננים מהפכה, קבוצות דתיות אחרות מתארגנות למטרה לא ברורה, ומעל לכל ישנה גילדת המים האפלולית של איסטנבול.

לתוך כל הקלחת הזו נכנס הארכיאולוג הצרפתי מקסימיליאן לפבר, המגיע לעיר כמעט במוצהר כדי לבזוז את עתיקותיה. לפבר, המתואר כדמות דוחה למדי מלכתחילה, נושא עמו סודות אפלים מהמערכה לשחרור יוון, בה נפל המשורר לורד ביירון (שאחת משורותיו היא המוטו של הספר). כאן יוצר גודווין הומאז' יפה גם לאחת מעלילות-הצד המרתקות של "הרוזן ממונטה קריסטו" של אלכסנדר דיומא.

גבירה מסתורית מבקשת מיאשים הסריס לעקוב אחר לפבר – אבל זמן קצר לאחר מכן לפבר נרצח. האיש האחרון שראה אותו היה יאשים, וחפציו של לפבר נמצאים בדירתו. השגרירות הצרפתית לא מרוצה, ועומדת לכתוב דו"ח חריף שעשוי לשים קץ לחירותו של יאשים, מה גם שמגינו הסולטן, כאמור, גוסס.

הסריס לא עשה את זה

על כן יוצא יאשים לפתור את תעלומת רצח לפבר. מה ניסה הצרפתי למצוא? מהם הסודות שמתחת לרצפתה של האגיה סופיה, הכנסיה הגדולה ביותר בעולם, שהוסבה למסגד? כשהוא נעזר בשגריר הפולני באיסטנבול (שורה שצריכה לגרור הרמת גבה מצד אלו שזוכרים שפולין חדלה להתקיים במאה ה-18), באשתו היפה של לפבר, בילד אילם ובוואלידה, אם הסולטן, מנסה יאשים לפתור את התעלומה – רק כדי לגלות שורה של תעלומות נוספות מאחוריה.

העלילה עצמה, בסופו של דבר, איננה מהמסובכות שבעלילות הבלשיות – עם מפנה מפתיע אחד ושני אלמנטים צפויים מאד – אבל הכתיבה עשויה היטב, התיאורים של איסטנבול (היא קונסטנטינופול, היא ביזנטיום, כפי שטורח לפבר להזכיר לנו בעמודי הספר הראשונים) מופלאים, בייחוד תיאוריהן של הקבוצות האתניות השונות הגרות בה, והתיאור של המנהרות שמתחת לעיר, בהן מתרחש חלק קריטי של העלילה, מצליח ליצור בקורא תחושת קלסטרופובית כמעט.

בדרך כלל, ספר בלשי המשקיע את מירב המאמצים באווירה ובדמויות, ומעט מדי בעלילה, הוא ספר בלשי רע. העלילה היא לבו של הבלש, הקורא רוצה אירועים מסעירים ותפניות חדות. גודווין מצליח במשימה הלא-קלה הזו, ויוצר ספר נעים מאד לקריאה, שמשאיר רצון לעוד. תרגומה של דפנה לוי ראוי לשבח אף הוא.