נביא זעם

בשנים האחרונות, ודאי מאז מלחמת לבנון השניה, עומדת באוויר תחושה של נאחס לאומי: שום דבר לא עובד, שום דבר לא מתפקד, הכל נראה כאילו הוא עומד על סף קריסה. בספרו החדש, "אין גבול", מנסה ספי רכלבסקי – מחבר רב המכר "חמורו של משיח" לפני כעשור ועורכן של שורת תכניות רדיו בגלי צה"ל – לעמוד על הסיבה למשבר. והסיבה, הוא מסביר בתזה מנומקת היטב וקשה לעיכול, נעוצה בשמו של הספר.

רכלבסקי, בן 42, יהיה בין הראשונים להודות שהוא אדם משונה. הוא לא נוגע במחשב, אינו גולש באינטרנט (אף שהיא מסקרנת אותו מאד), וכותב בעט. את "אין גבול" הוא כתב, לדבריו, "בנסיון להסביר את הכאוס הישראלי".

הצורך הנואש בגבולות

איך היית מתמצת את "אין גבול", למי שאינו מכיר אותו?
"התזה המרכזית היא שישראלים רבים חווים תחושה קשה של מועקה ויאוש מהמדינה שלהם. היא באה לידי ביטוי החל מהתנהגות השרים הסוררים, עבור בהתנהגות בכבישים, עבור במערכת החינוך, דרך כל החיים שלהם, כששתי המילים שמבטאות יותר מכל את התחושה הן 'אין גבול'.

"ישראלים רואים את עצמם כפורצי גבולות, כמאלתרים, דברים כאלה. אני מראה שבישראל אכן יש תרבות מיוחדת – תהליך מוקצן של פריצת גבולות הפועל בשתי מערכות עיקריות. האחת היא המיתוס הישראלי, שהוא המיתוס של הצבר פורץ הגבולות, ובז למסורות הקודמות ושובר את המערכות הקודמות, והשנייה היא המערכת היהודית. העם היהודי התקיים כעם ללא גבולות פיזיים, ויצר שורה של גבולות לעצמו, כגון ההבחנה בין טהור לטמא, כשר וטרף וכיוצא באלה".

בן גוריון התעקש שלא לקבוע גבולות למדינה.
"רוב הישראלים רצו בנורמליות והיתה תמיכה רחבה בחוקה ליברלית, שהיתה מקבעת את גבולות המדינה כפי שהיו ב-1949 - אבל זה לא קרה. בעיקר בגלל בן גוריון, אבל גם בגלל – כפי שקרה במדינות חדשות אחרות – שלשליט היה נוח שלא יהיו הגבלות על כוחו.

"בן גוריון השתמש באי נורמליות כדי למצב את כוחו. לשליט היה הרבה יותר נוח, במקום חוקה שהיה מחויב אליה, להמשיך להשען על הכוחות הדיקטטוריים של תקנות ההגנה לשעת חירום, שהבריטים השאירו בכל מקום ושהיו נוחות לשליט. כך אפשר היה להשאיר את הערבים תחת ממשל צבאי, ולעשות את הכל בהסדרים זמניים, מין ישראבלוף.

היעלמותה של הישראליות

אתה מדבר על אורי הצבר, שלא נוכח יותר בתרבות הישראלית.
"אורי הוא הדמות המיתולוגית של הישראלי, הנלחם, מי שהלך בשדות, בא מהים, האנטיתזה ליהודי הגלותי, נטול זכרונות והיסטוריה וכל זה. בצרפת, שארל דה גול ונפוליאון ובריג'יט ברדו וסארטר – הם קיימים עכשיו, הם נוכחים. אין אדם משכיל שלא מכיר אותם. אין אמריקני משכיל שלא מכיר את וושינגטון וקנדי ורוזוולט ובייב רות' ומרלין מונרו. הם חלק מהתרבות העכשווית. וכך מתנהלת תרבות בריאה.

"יש קשר הדוק בין העולם של אין גבולות ובין העולם של אין זכרון. במקרה של האדם הפרטי, צריך רוגע שמאפשר את ארגון הזכרון. וזה נכון גם ברמה הלאומית. ככל שהמערכת יותר חסרת גבולות וכולה פרגמטית, אין לידע איפה להתיישב. משה דיין היה הישראלי בהא' הידיעה. בחו"ל הוא עדיין מסמל את הישראליות. פה הוא התפוגג. המציאות שלנו היא כמו קליפ פורנוגרפי – כל הזמן רוטטת, כל הזמן קופצת. הזכרון נאגר בהקשר ובלי הקשרים אין זכרון ואין מערכת מושגית.

יש לנו מערכות חינוך.
"אין לנו מערכת חינוך אזרחית. כשהילד מסיים שמונה שנים בליבתה של המערכת הקרויה ממלכתית - שנתיים בגן ושש שנות יסודי – מה הוא יודע? הוא מכיר את עולם האבולוציה? את עולם החשיבה ההומניסטי? היסטוריה? תרבות יוון? הדבר הכמעט יחיד שהוא מכיר, חוץ מאלימות, הוא חגי ישראל.

"ומה אומרים שם? שבחנוכה היה נצחון גדול – על היהודים המתיוונים; בפורים - רצח עשרת בני המן וג'נוסייד בלא יהודים; בפסח - אלוהים רוצח בשבילנו את כל הבכורים, ואחר כך מטביעים את כל המצרים בים. ואז יום השואה ויום הזכרון ויום העצמאות ויום ירושלים. זו מערכת מוטרפת. פה הורים לא דתיים, לא בהכרח לאומנים, שהיו רוצים לתת לילדים חינוך שיפתח בפניהם את כל העולם, מקבלים מערכת חינוך גזענית וחשוכה – וזה נתפס כרגיל.

"והרי דווקא מחגי ישראל יכלו ליצר הזדמנות בלתי רגילה. ארץ ישראל היא ארץ התרבויות המרכזיות של ימי קדם. היתה פה הזדמנות אדירה להשוות בין מיתוסים של הדתות השונות, לראות את פורים גם דרך הדוגמה הפמיניסטית של ושתי, לדעת שלמרות ההגדה היהודים לא באמת היו במצרים ושמדובר רק בסיפור. הדברים האלה קלים מאד להבנה של ילדים קטנים והם גם יותר מרגיעים.

"כך אתה מקבל את כל הבסיס של התרבות המערבית, במיוחד את בסיס הטלת הספק. למשל, צריך להראות לילדים, כבר בגן, פרסומות כדי שיוכלו להבין איך הן נוצרות, איך מנסים למכור מוצר. היכולת לעמוד מנגד היא היכולת היחידה שמייצרת גבולות, הכרה עצמית, ריבונות אישית, התמודדות מול העולם החיצוני".

"או מדינה נורמלית, או מדינה שלא תשרוד"

אנחנו רואים כעת את קריסת המערכת הדמוקרטית. שיעור המצביעים יורד מבחירות לבחירות. יש אי אמון מוחלט במערכת.
"יש יאוש. זה הרבה יותר גרוע מאי אמון. זה אי אמון ביכולת לשנות את המצב, משולב בחרדה קיומית. אם אין לך מערכת תחבורתית ראויה, יהיו לך פקקי ענק וזיהום אוויר אינסופי. אם אין לך מערכת ביוב ראויה, בכל פעם שירד גשם יפו תוצף. אם אתה לא משקיע בתשתית, אתה למעשה סומך על הנס - דברים פועלים מכוח האינרציה עד שקורה משהו - ואז הם לא פועלים.

"אני מנסה לטעון שהקומפלקס הזה קשור למערכת יהודית שהתמחתה בפריצת גבולות שנים הרבה – יהודים הצטיינו במערכות שמתחכמות למבנה. הם בדרך כלל לא עסקו בתפקידים שקשורים לבניית מערכות. הם ייעצו למלכים ושליטים – אבל היחס היה עוין למערכות מסודרות, יחס שהתגבר במערכת הישראלית.

"אם אתה לא מסדר מערכת נישואים נורמלית, אלא מערכת גזענית – ואז אתה מתחכם לה בהסדרי קפריסין; אם אתה קובע שכולם חייבים בגיוס – אבל כל אחד יכול להתחכם למערכת, אז נוצרת כאן מערכת ישראלית שמעודדת את השדים שבתוכנו, מערכת ישראלית שנטרפת מול גבול הקיום המשיחי, מתרסקת פנימה בשל חוסר גבולות וחוסר תכנון, ומעודדת בחוסר יכולתה להעמיד גבולות גם את המשיחיות האיסלמית, שנמצאת מעבר לאין-גבול, והאין גבול הזה מעודד אותה לנסות לאיין את ישראל מהמפה".

"אם לא תתהפך המערכת באופן מוחלט, ולא תבנה מחדש מערכת מושגית, ולא יוצבו מחדש גבולות, ולא יהיה שינוי מוחלט של כל מערכת החיים, יש סכנה גבוהה מאד שהדבר עלול לסיים את חייה של המדינה הישראלית. הבחירה היא רדיקלית: או מדינה נורמלית ששווה לחיות בה, או מדינה שעלולה לא להתקיים".

איך מסכן העדר הגבולות את קיומה של המדינה?
"עקרון קיר הברזל – שבן גוריון ניכס מז'בוטינסקי – אומר שהערבים לא ישלימו עם ישראל עד שיבינו שהם לא יכולים להשמיד אותה. אבל ישראל, במיוחד ישראל שלאחר 1967, התחילה להרוס במרץ את יסודות קיר הברזל. תחילה היא לא קבעה מהן גבולותיה – על מה היא מוכנה להילחם – ואחר כך התחילו ההתנחלויות. זו סכנה קיומית: כי כשאתה מחזיק בעזה, ומקים שם ישובים – הביטוי הציוני העליון ביותר – אבל במקביל אומר שזו לא ישראל ושזה פתוח למשא ומתן, אתה משדר שאתה גורם נזיל.

"יצחק רבין, אנשים לא כל כך זוכרים את זה, נרצח שבועות ספורים לאחר הסכם אוסלו ב', שבו הובטח שתוך תשעה חודשים יהיו שלוש פעימות, שבהן תיסוג ישראל מרוב הגדה המערבית. נתניהו מסמס את ההסכם וברק רצה לדלג עליו להסכם הקבע. ואז פרצה האינתיפאדה, ופתאום שרון, שבנה את ההתנחלויות, העיף אותן – ואחרי אלף נרצחים ישראלים העלה את חמאס. הוא הפך את קיר הברזל על ראשו; סיסמת החמאס בבחירות היתה 'חמש שנים של מאבק הביסו שבע שנים של משא ומתן', והם צדקו.

"ההפיכה הזו מסכנת את קיומה של ישראל. מי שלא שם קיר ברזל ברור, שעליו מוכנים להלחם, מי שאומר 'כבשנו אתכם, ואם תפעילו מספיק כוח – נברח', מערער את קיומה של ישראל. ואין דבר שמעודד את המשיחיות כמו סיכויי ההצלחה".

השדים היהודים, השדים המוסלמים

איראן נשלטת על ידי אידיאולוגיה של משיחיות שיעית, אבל מדיניותה היא רציונלית. משיחיות היא לא בהכרח דרך ישירה לחורבן.
"השיעה, כמו היהדות, מבוססת על משיחיות. יש לה תקופות של משיחיות אקטיבית ותקופות של משיחיות פסיבית. יש חשיבות עצומה בהעמדתו של 'קיר ברזל' בפני המשיחיות – הן היהודית והן השיעית – משום שהמשיחיות הופכת מפוטנציאלית למעשית, כשהיא חשה שיש אפשרות שהמציאות תכנע בפניה. לכן הצורה הטובה ביותר להתמודד מולה היא להציב מערכת נחושה, שלא תאפשר לה להסיג את גבולות המציאות.

"משיחיות יכולה לחיות עם תכנון רציונלי מדוקדק. המטרה של ברוך גולדשטיין היתה משיחית: הוא רצה למנוע את נסיגת הגאולה והחזרת שטחים, אבל האמצעי שלו היה מאד מושכל. הוא ידע שאם יעשה אלימות במקום מוסלמי קדוש זה יגרור תגובה מוסלמית חזקה, שתגרור תגובה ישראלית – ושתהרוס את תהליך השלום. וזה אכן מה שקרה.

"האפוקליפסה איננה רציונלית, אבל הדרך אליה בהחלט יכולה להיות. החזון המשיחי, וחולשת המדינה הלא-דתית שמאפשרת את החינוך המשיחי מזינים זה את זה. ואז המצב יכול להתדרדר ולצאת מכלל שליטה, עד לכדי אפוקליפסה".

אתה מתייחס לסכנה האיראנית כאל סכנה ברורה ומיידית וסבור שאין ברירה חוץ מפעולה צבאית.
"ישראל היתה גרעינית לכאורה מאז 1971, והפכה לגרעינית ממש יותר מעשור מאוחר יותר, עם יכולת ממשית של מכה שניה. איראן קרובה לפצצה, והרעיון של הרתעה הדדית עם מעצמה משיחית הוא לא מציאותי. ההרתעה בין ארצות הברית לברית המועצות התבססה על כך ששני הצדדים היו רציונליים; ברית המועצות מעולם לא אמרה שהיא רוצה להשמיד את ארצות הברית, רק את השיטה האמריקנית".

"מדיניות העמימות היא המטאפורה שמתאימה לכל המצב הישראלי: לחוסר ההחלטה איפה הגבול, מה קורה עם ההתנחלויות, מה קורה עם הנישואין, עם הגיור – הכל עמום. שום דבר לא מוחלט. העמימות טובה כל זמן שישראל לא צריכה את הנשק הגרעיני – אבל ברגע שהיא זקוקה לו, היא מזיקה. היא לא מרתיעה. לא במקרה כל מדינה שהשיגה נשק גרעיני חשפה את היכולת שלה בניסוי. הסיכוי שהמערכת התכל'סית חסרת הגבולות הישראלית תייצר פתרון אמיתי, קונספטואלי, לבעיה הגרעינית, כפי שזה נראה כעת – לא קיים.

"ישראל היא דוגמת קצה לשאלת הגבולות, אבל זה לא קורה רק לה. המובן מאליו התרסק ויש בעיה בהרבה מדינות – במדינות הסובייטיות לשעבר ובמה שמכונה העולם השלישי. למעשה, צומחים גבולות קשיחים מאד תחת הגלובליזציה: הקפיטליזם המנצח מעביר סחורות ממקום למקום, אבל מעמיד גבולות חסרי תקדים להגירה. נצחון הקפיטליזם גם חיסל את כל סרגלי ההצלחה האחרים. תמיד היו עוד סרגלי הצלחה אחרים: דת, אמנות, הצלחה, איכות. פעם, בעולם היהודי הישן, אם היית גביר, היה מודל שהתמודד אתך לא פחות בהצלחה: זה של התלמיד החכם. עכשיו יש רק סרגל אחד, גבול של חומת כסף, מונוליתי ואלים, שמעודד גם את המשיחיות – שמנסה להציב סרגל-נגד".