להסביר את השואה

"לפעמים, אין לחוקר אלא לשבת מול המקורות ולבכות", כתבה בשעתו פרופ' דינה פורת, כשבחנה את אפסות יכולתם של ראשי הישוב מול השמדת הציבור היהודי באירופה. ספרו החדש של פרופ' יהודה באואר, "הרהורים על השואה", מספק מספר רב של הזדמנויות לבכי. אבל באואר, מבכירי חוקרי השואה בישראל ובעולם, איננו נכנע לדחף. בקור מעורב בפרצי זעם ותוכחה, הוא מביא לקורא תובנות נדירות בתחום חקר השואה, אולי אחד התחומים החרושים ביותר בהיסטוריה.

לכאורה, אין ראיות חדשות שיכולות לצוץ, 60 שנה לאחר שהארכיונים של הנאצים נתפסו ו-15 שנה לאחר פתיחת הארכיונים הסובייטים. אבל באואר מצליח להפתיע גם בתחום הזה, כשהוא מציין מחנה השמדה שישי, כמעט לא ידוע עד כה – מאלי טרטוינץ', ליד מינסק, שבו נרצחו יותר מ-200,000 יהודים ואלפי אחרים – ומצליח ליצור הגדרה קוהרנטית של ייחודה של השואה.

באואר דוחה את הטענה המקובלת כל כך בישראל, על פיה "היהודים סבלו יותר". אי אפשר לכמת סבל, הוא אומר. אי אפשר לומר שאשה צועניה שילדיה נרצחו במחנה השמדה סבלה פחות. השואה, הוא אומר, ייחודית מסיבות אחרות לגמרי. כל רצח עם אחר בעולם היה מתוחם בגבול גיאוגרפי. הטורקים רצחו את הארמנים שבטורקיה אבל לא את הארמנים שבשטחים הערביים. השואה, לעומת זאת, היתה אמורה להיות רצח עם אוניברסלי: האנטישמיות והשמדת היהודים היו היצוא העיקרי של גרמניה.

ג'נוסיידים אחרים אירעו מסיבות פרגמטיות – מפלצתיות, אבל פרגמטיות. הארמנים הושמדו כדי ליצור שטח הומוגני טורקי, נטול מיעוט נוצרי עוין; הטוטסי נטבחו בשל סיבות כלכליות ומעמדיות; ההרארה הושמדו כדי לאפשר "מרחב מחיה" גרמני בנמיביה. להשמדת היהודים לא היתה כל סיבה פרקטית: היהודים היו מיעוט לא חמוש, לא מסוכן, והשמדתם אף גרמה נזק ישיר למערכת המלחמה הגרמנית, שנזקקה לכוח העבודה שלהם. לא היה אף רצח עם, כותב באואר, "שהתבסס כל כך על מיתוס, על הזיות, על אידיאולוגיה מופשטת, לא פרגמטית".

יתר על כן, השמדת העם היהודי היתה אמורה להיות טוטאלית – הגרמנים תכננו לרצוח עשרות מיליוני סלאבים, אבל להשאיר את חלקם ככוח עבודה בור; לעומתם, אף יהודי לא היה אמור לשרוד.

למה היהודים ולא רוכבי האופניים?

אז מדוע? באואר דוחה בקלילות את התיאוריה הגורסת שהשמדת היהודים היתה תכנית אב-נאצית עוד מימי הפוטש בהיכל הבירה. הפונקציונליסטים, על כל טבלות-הזרימה שלהם של המבנה המפותל להפליא של הביורוקרטיה הנאצית, הצליחו להסביר את ה"איך", אבל לא את "הלמה". בדיחה בגרמניה הנאצית אמרה שהאשמים בצרות העולם הם היהודים ורוכבי האופניים. למה רוכבי האופניים? הקשה השומע. למה היהודים? השיב המספר.

למה היהודים ולא רוכבי האופניים? למה היהודים ולא נשים בעלות שיער אדום? באואר מרסק את התיאוריה שבגרמניה רווחה תמיד אנטישמיות רצחנית, ומראה איך דווקא במזרח אירופה רווחה "אנטישמיות חסלנית". הוא מציין שרוב יהודי ליטא נטבחו על ידי הליטאים; שזרועות הבטחון של רומניה, בסיוע נלהב של האוכלוסיה, רצחו כ-360,000 יהודים – והוא יכול היה להוסיף שהצבא הגרמני התערב כדי להספיק את הפוגרום, לא מאהבת מרדכי אלא מחשש לפגיעה באספקת הנפט הקריטית מרומניה.

אז אם האנטישמיות הגרמנית איננה גנטית, איך בכל זאת זה קרה? איך קרה שהעם המתורבת ביותר באירופה ביצע מעשה כזה, כמעט ללא מחאה? באואר מתאר את התהליך כהשתלטותם של "אינטלקטואלי סחבות" על השלטון בגרמניה, שהצליחו ליצור נתק מוסרי – הם העבירו את האחריות מהפרט אל המפלגה או אל היטלר. הבירוקרטיה הפרוסית המסורתית הוכנעה או נשברה – והעובדה שאנטישמיות "נמוכה", או ליתר דיוק אי נוחות כלפי יהודים, רווחה בקרב העם הגרמני, אמרה שמעטים מצאו כוח למחות.

וכשהיו מחאות, הן פעלו באופן מפתיע. כמה דרשות של בישופים אילצו את הנאצים להפסיק את רצח הילדים הנכים והמפגרים – או, ליתר דיוק, להפוך אותו מפומבי-כמעט למחתרתי. הפגנה של נשים גרמניות מול מטה הגסטפו, שדרשו את שחרור בעליהן היהודיים, השיגה את מטרתה. מאות קצינים וחיילים גרמנים סירבו לבצע את פקודות הרצח – ואף אחד מהם לא נרצח או נכלא, אף שיתכן כי הקריירה של חלק מהם נפגעה.

חלק מן הפרקים בספר מיותרים. לא היה צורך, למשל, להשחית עשרות עמודים בוויכוח עם הזיותיו של הרבי מלובביץ' וגם ההתפלמסות עם החוקר זיגמונט באומן לא תרמה רבות לספר. אבל רוב דפיו של הספר נקראים בנשימה עצורה. כבר לא כותבים כך במקומותינו. יפה במיוחד הפרק שהוקדש לגיזי פליישמן, והנסיון שבוצע באמצעות האשה המרתקת, האמיצה הזו, להפעיל את תיאוריות המגדר על חקר השואה.

ראוי לשבח הטיפול העדין בשאלת היודנראטים, על מסקנותיו המפתיעות – למשל, שיותר מ-70 אחוז מניצולי הגטאות שיבחו את 'הדור הראשון' של היודנראטים, וחשבו שתרם להצלתם – ועל ההדגשה החוזרת ונשנית שליודנראטים לא היה כל סיכוי, אבל הם לא ידעו זאת בשעתו. אפילו רומקובסקי, המפלצת מגטו לודז', האיש שהסגיר במודע ובמכוון ילדים לאס.אס. בנסיון נואש להציל את השאר מוצג בספר באופן רציונלי. באואר מזכיר שרק שלושה ימי מסע של הצבא האדום עמדו בין השמדת גטו לודז' ב-1944 ובין הצלתו, ושואל רטורית איך היינו שופטים את רומקובסקי אילו הצליח להביא לשחרורם של 70,000 היהודים שהצליח להשאיר בחיים עד 1944 – הגטו שלו היה האחרון שהושמד.

ומעל לכל נלחם באואר בתפיסה ש"אי אפשר להסביר את השואה". הטענה שאי אפשר להסביר, הוא רועם, פירושה שהשואה נמצאת מחוץ להיסטוריה האנושית, פירושה שהנאצים פעלו לא כבני אדם אלא ככלים של כוחות על-היסטוריים – ופירוש הדבר הוא להצדיק את השואה. שלושה כללים, הוא אומר, צריכים להנחות אותנו כבני תרבות ("אם אפשר לדבר על תרבות אחרי השואה"): לא תבצע פשע, לא תהיה קורבן סביל, לא תעמוד מן הצד. אם תקנו ספר אחד על השואה השנה, קנו את זה.