הכי קרוב לבד

בספרו החדש של דרור בורשטיין, "קרוב", ישנה גישה עדינה ונבונה בטיפול בגיבורי הספר. זאת בשונה משני הרומנים הקודמים שלו – "אבנר ברנר" ו"הרוצחים", שקשה לומר עליהם שהוא התייחס נחמד לדמויות שלו. “קרוב", הוא גם המינורי ביותר מבחינת המתרחש בו: הוא רחוק מהסאטירה העוקצנית של "אבנר ברנר" ממש כמו שהוא רחוק מהקליידוסקופ שהיה ב"הרוצחים" המהפנט. זהו ספר שמתרחש בחדרי חדרים, בתוך דירות קטנות, בתוך מוניות שירות, בתוך שיחות עדינות ונבוכות, בתוך שבבי זכרונות. על הרומן מעידה הכריכה האחורית שהוא "בפרגמנטים". זהו שקר גס, נכון שהעלילה שלו מזגזגת קדימה-אחורה בין דמויות, בין זוויות מבט ובין זמנים שונים, ועדיין, הוא רציף לחלוטין. הדבר אינו מקרי מכיוון שזהו בדיוק עניינו של הרומן - על חוסר היכולת לנתק קשרים, לא של קרבת דם ולא של קרבה אחרת, על העדר המשמעות במושגים כמו "התחלה", “אמצע", “סוף". ב"קרוב" כל הזמנים וכל האנשים מתקיימים בו זמנית, אחד בתוך השני.

הרומן עוסק בדמותו של אמיל, שנולד לזוג הורים צעירים מאוד, בני שש עשרה אז, ונמסר לאימוץ. הוריו הביולוגיים מתגלגלים לקיום עני ועצוב בדרום העני של תל אביב (ליתר דיוק, ברחוב לוינסקי, בו שוכנת התחנה המרכזית החדשה), ואמיל עצמו מגיע לבית שאומלל, כמאמר טולסטוי, בדרכו שלו, אבל במידה זהה – יואל ולאה, זוג אשכנזים בורגנים חסרי ילדים הגרים ברחוב ויצמן (בצפון הישן של תל אביב). אך ארבע שנים לאחר שמגיע אליהם אמיל, מקפחת את חייה לאה, אימו המאמצת, בתאונה מטופשת. בחלוף עוד שלושה עשורים וחצי, תוקף את יואל, האב, פחד מהמוות, והוא מחליט להיפגש עם הוריו הביולוגיים של אמיל ולערבם בחייו של הבן שמסרו לאימוץ.

הסיפור קופץ באלגנטיות מדמות לדמות, אבל דווקא את אמיל, שלכאורה משמש בתור הציר המרכזי של הרומן, הוא לא מצליח לדובב עד סופו ממש. בהתחלה הוא נפקד בכלל מהעלילה, אחר כך מצטייר וגם זה בתיווך זכרונותיו של יואל. במהרה מתבהר שבדיוק ככה פועל הרומן - במקום גיבורים אנושיים יש כאן גיבורים אבסטרקטיים: יואל ולאה מוחלפים בפחד המוות של יואל ואת געגועיו לאשתו המתה. הוריו הביולוגיים של אמיל הופכים לחרטה ולכעס, בעוד רק אמיל עצמו אינו מומר באף רגש ונותר בגדר תעלומה, שלא נפתרת גם בעמודים האחרונים של הספר, שם הוא מופיע כדובר.

עוד גיבורה אחרונה וסמויה של הרומן הזה היא העיר. הספר שזור בתיאורים קטועים של תל אביב אלפי שנים אל תוך העתיד, עת היא כבר נמחקה מפני האדמה, למעשה, בעקבות אפוקליפסה. ועדיין, התיאורים האלו באים באותו רצף שבו מסופרים הסיפורים של חמישה אנשים בתל אביב של תחילת המאה העשרים ואחת. הדבר הזה מוכיח את רצינות נסיונו של בורשטיין להביט בזמן ובמרחב במקשה אחת, במבט המזכיר התבוננויות של משוררי ההייקו. זהו ספר על משפחה, על כל המשפחה, במובן הכי רחב של המילה; בדרכו המוזרה, זה אפילו ספר לכל המשפחה - על נקודות המפגש ביננו ועל המשותף לנו.

"קרוב" - דרור ברושטיין / הוצאת כתר