מהגר בתוך ארצו: גם בגיל 97 - סמי מיכאל עדיין לא הגדיר את עצמו כסופר ישראלי

עולם התרבות הישראלי ספג אתמול (שני) אבדה גדולה לאחר שנודע כי הסופר סמי מיכאל הלך לעולמו בגיל 97. אחד הסופרים הגדולים שידעה המדינה הותיר אחריו יצירות מלאות בחום אנושי שיעטרו את מדף הספרים הישראלי לנצח, וקשה עד בלתי-אפשרי לסקור את פועלו או את האופן שבו השפיעו כתביו על עולם הספרות כאן בכתבה אחת. אבל אנחנו חבים לו את הניסיון הזה, למענו, לספריו. דור הולך ונעלם.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "מאז המלחמה, כל המחשבות שלי השתנו. פתאום קלטתי שאין אופק"
• זה מה שחשבנו על האלבום החדש של ביונסה
• למה מארק רונסון נחתך מהסרט הביוגרפי על איימי ווינהאוס?

מיכאל נולד בבגדאד בשם כמאל סלאח מנשה והתגורר בשכונה מעורבת של יהודים, מוסלמים, ונוצרים. בשל עליית המשטר הפרו-נאצי בעיראק, שהוביל לגל אלימות נרחב נגד יהודים, החליט מיכאל להצטרף באופן מחתרתי למפלגה הקומוניסטית העיראקית שפעלה נגד המשטר וחתרה למען זכויות האדם. גם כשהוצא נגדו צו מאסר, הוא חצה את הגבול לעבר איראן, שינה את שמו ולאחר כשנה, בין השאר מחשש שהשלטון באיראן יסגיר אותו לשלטונות העיראקיים, עלה לארץ והתגורר בשכונת וואדי ניסנאס שבחיפה.

לפי סיפורו "היום הראשון בישראל היה בחיפה", אנחנו יכולים להבין שסיפור האהבה בין מיכאל לעיר חיפה החל עוד כשהוא ראה אותה מהאוויר, והבין, ברגע קסום אחד, שבעיר הזו הוא מעוניין לגור. מיכאל החל את דרכו בעולם הכתיבה דווקא כעיתונאי והיה לחבר מערכת בעיתון הקומוניסטי-ישראלי "אל-איתיחאד" שהופץ בשפה הערבית.

קבוצת השווים

בשנת 1974 פרסם מיכאל את הרומן הראשון שלו, "שווים ושווים יותר", שנגע בהרחבה בחייהם של העולים החדשים שהתגוררו במעברות ובאפליה העדתית ממנה סבלו מאז עלו לישראל. הספר עורר הדים רבים, ובשל כך הוזמן מיכאל להשתתף בתוכנית התרבות "טנדו" בהגשת ירון לונדון ששודרה בזמנו בטלוויזיה הישראלית.

מיכאל טען כי נעשה עוול איום לעלייה הזו, וביקש לגעת בעליית יהודי בגדד לארץ. לדבריו, מדובר באנשים שגאים מאוד במסורת שלהם ובמעמדה, ועדיין החליטו להגשים את החלום ולעלות לישראל - מתוך תחושה שיצליחו לחיות בה כשווים בין שווים. "הם התלבשו בשדה התעופה כאילו הולכים לחתונה, לחגיגה, מפגש מרגש עם חלום שהולך להתגשם", אמר בראיון אצל לונדון. "קבלת הפנים הזו מסמלת את השנים המרות שבאו לאחר התקופה הזו. שנים שהכחידו דור שלם. לא היה להם מקצוע ביד, היה עליהם לפרנס משפחות מרובות ילדים בתוך אוהלים". לונדון הקריא קטע מתוך סיפרו ותיאר את השתלשלות האירועים מהרגע שהדמות נחתה בשדה התעופה ועד לשנייה שבה היא רוססה בהפתעה בחומר ה־DDT - ששנים אחר כך התברר כחומר שעלול לסרטן.

בהמשך תיאר הסופר את הדור שאביו מייצג אותו, הדור שעלה לישראל ללא מקצוע המתאים להלך הרוח שהיה באותה התקופה במדינה, וצריך היה ללמוד כיצד לנהל את חיי המשפחה שלו מחדש. "המפלגות של שנות החמישים עשו את העוול הנוראי ביותר – הם גייסו את הבריונים והנוכלים שבתוך המעברות וגייסו אותם כמנהיגים", האשים.

בשנת 2000 יצא ספר העיון של מיכאל "גבולות הרוח", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספר, שהעניק לקוראים הצצה לשיחה של מיכאל עם רוביק רוזנטל אודות היחס של המדינה לעולים החדשים מארצות ערב, מיכאל  סיפר כי נתקל רבות במילה "פרימיטיבי", ולא הבין את הקשר שלה לשורשיו.  "בשבילי פרימיטיביים של אז היו השבטים במרכז אפריקה, ואני הלא באתי מתרבות שהשורשים שלה קיימים 2,500 שנה. ומי אמר לי 'פרימיטיבי'? לא פרופסור או מורה, אלא אחד, שאחר כך התברר שגדל וצמח בכפר נידח ברומניה או בפולין, ומבחינת ההשכלה היה נחות ממני בהרבה".

טוב שבעולם התרבות הישראלי יש קולות כמו מיכאל. שכן, הוא מצליח לדבר על גזענות ממסדית שאי-אפשר להתכחש אליה, וטוב יהיה שמישהו ישמיע קול זעקה על דורות של עולים חדשים שלא הצליחו להיכנס לכור ההיתוך וברוב המקרים גם הילדים שלהם התקשו במשימה.

לאחר יציאתו של הספר "שווים ושווים יותר", המשיך מיכאל לכתוב במרץ ואף הגדיל את מעגל הקוראים שלו עת כתב ספרים לילדים ולנוער, ולא חשש להשמיע את רעיונותיו לדור הצעיר. בשנת 1975 חבק את ספר הילדים "סופה בין הדקלים", המגולל את סיפרו של נורי, נער יהודי אמיץ-לב שנעוריו עוברים עליו בעיראק, בימי מלחמת העולם השנייה. שנתיים אחר כך נכנס גם "חסות" ללב הקוראים, ואחריו גם "חופן של ערפל".

בשנת 1987 זכינו ליהנות מ"חצוצרה בוואדי", שזכה לחיבוק חם מהקוראים. הספר, שיצא בהוצאת עם עובד, עוסק בחיי הערבים במדינת ישראל, דרך הצצה למערכת היחסים בין הודא לשכנה, נגן החצוצרה אלכס. הספר, שזכה להיות מתורגם לאנגלית, גרמנית, צרפתית, פורטוגזית, הולנדית, איטלקית ואפילו פרסית, הגיע לקדמת הבמה והפך להצגת תיאטרון מצליחה בבית ליסין.

שמואל הספרי, במאי ההצגה, דאג להפקה חדשה ומעודכנת יותר שעלתה בשנת 2016 בתיאטרון חיפה. "חצוצרה בוואדי", הצליח לכבוש גם את המסך הגדול, והסרט שנעשה על בסיס הספר בכיכובם של ראידה אדון ואלכסנדר סנדרוביץ' זכה לפרסים רבים בארץ ובחו"ל.

בין הירדן לים

מיכאל האמין בכל ליבו בדו קיום ישראלי-פלשתיני בין כל היושבים בין הירדן לים, ולא חשש להשמיע את דעותיו בנושאים פוליטיים וחברתיים שונים. באחד הראיונות שהעניק לעיתון "הארץ", הוא הפנה אצבע מאשימה לעבר אנשי רוח וסופרים, בטענה שבעבר הם חשבו בצורה יותר מאוזנת על הסכסוך. "ספינת הערכים ההומניים הולכת ומאבדת את קברניטיה. מעולם לא הידרדרו אנשי רוח יהודים ללאומנות מעין זו", טען הסופר.

[brightcove_iframe video_id='vod-news-vod-the-main-edition-clips-part-0104242109' autoplay='0' credit='' desc='נפרדים מסמי מיכאל ז"ל' poster='https://media.reshet.tv/image/upload/t_app_16x9/v1711966036/uploads/2024/904001146.jpg' kid='1_ezz31ik6' duration='287']

בהמשך, 22 שנה לפני מאורעות השבעה באוקטובר, אמר בכאב כי "נראה שלפני ששני העמים יבינו שאין דרך אחרת לבד מהשלום, הם זקוקים לשחיטה גדולה. אני מקווה שדי יהיה בשחיטה כלכלית, כפי שקרה לברית המועצות ולשלטון הלבן בדרום אפריקה. גם הם היו מצוידים בעוצמה גרעינית והובסו בשדה הכלכלה. אחת התמונות המכאיבות ביותר שראיתי היה תור של ערבים, שעמדו במחסום ארז משעה ארבע בבוקר וצעקו שהם רעבים. לא ירחק היום שנחזה בתמונה הזאת גם בישראל".

בהרצאה שהעניק למשתתפים בכנס הבין לאומי של האגודה ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה בשנת 2012, אמר הסופר כי מדינת ישראל, מיום שקמה, הוכיחה עד כמה מבוססת והגיונית חשדנות הערבים בנו. "למן ההזדהות של ישראל בשנות החמישים עם פשעי הצרפתים באלג'יר, דרך ההשתתפות הישראלית עם צבאות בריטניה וצרפת ב-1956 נגד מצרים, שהלאימה את תעלת סואץ, וכלה בהתלהבות הפעילה שלנו בעת כיבוש עיראק - שלא לדבר על הכיבוש הישיר וההתנחלות שלנו בעזה ובגדה".

הכול פוליטי?

כשקוראים לעומק את ריאיונותיו של מיכאל וההתבטאויות שלו במדיות השונות, אפשר להבין שהביקורת הפוליטית של מיכאל היא לא רק נגד מנהיגי הימין במדינה, אלא גם נגד השמאל, אותו הוא מכנה לא פעם כ"שמאל מזויף". אחת השאלות שעולות כאן היא האם לאנשי רוח ותרבות יש מקום להביא לקדמת הבמה דעות לא פופולריות? אני באופן אישי חושבת שזוהי חובתם. אם הם מחזיקים בדעות שלא בהכרח מתכתבות עם דעת הרוב עליהם להשמיע אותן וליצור מתוכן. זו הבחירה של הציבור אם לצרוך את התוכן המדובר כמובן, אבל גם אם יחליטו שלא ליהנות ממנו - זה לא אומר שאין לו מקום. בכל זאת, זו מדינה חופשית וכל אחד רשאי להביע את דעתו כל עוד היא לא פוגעת בביטחון המדינה בצורה כזו או אחרת.

אני מודה שהרגשתי ממש לא בנוח לקרוא שבאחד הריאיונות שהוא נתן בירחון "אופקים חדשים" בתחילת שנות ה-2000, הוא אמר שהוא אינו מסתייג מפגיעת מחבלים במתנחלים - קל וחומר אחרי הטבח הנוראי שעברנו בשמחת תורה, שזעזע את אזרחי ישראל, וכנראה ישאיר חותם על הזיכרון הקולקטיבי שלנו לנצח.

יחד עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שמיכאל הוא הרבה יותר מההתבטאויות הללו. מדובר באדם בעל תפיסת עולם מרתקת, ועשייה עשירה ורבת שנים. אדם שחווית ההגירה שלו הרחיבה את נקודת המבט שלו, לפעמים אפילו קצת יותר מדי. הוא פעל רבות למען צדק ושוויון חברתי והשאיר אחריו מורשת מכובדת, לכן חשוב שנדע להסתכל על כל החלקים שמרכיבים את דמותו בעיניים פקוחות.

האם סופר המתגורר בישראל נחשב לסופר ישראלי?

בחודש מאי 2023 בוצע ערב מחווה למיכאל במרכז התרבות משכנות שאננים ירושלים, וכשנשאל האם הוא מגדיר את עצמו כסופר ישראלי אמר שעדיין לא, והסביר: "המפגש שלי עם הספרות הישראלית זעזע אותי. זו לא הייתה ספרות, אלא כאילו שלוחה של תעמולה - עד כדי כך ששירתה את הממסד. ספרות, באחד העיתונים הנפוצים והחשובים בארץ, נקראה "ספרא וסייפא". אמרתי, 'אלוהים, ספרות לא נושאת חרב'. כמו האמירה 'טוהר הנשק' - אמצעי שנועד להרוג בן אדם לעולם לא יהיה טהור".

לדבריו, ההתרשמות שלו מהספרות הישראלית כאדם שעלה מעיראק הביאה אותו להחלטה שמקומו לא כאן. "לא היו לי אמצעים להגר הלאה, ולכן גמלה בי ההחלטה להקים מדינה של איש אחד. המחמאה הכי גדולה הייתה כשסופר ערבי-ישראלי אמר 'אני רוצה להיות שגריר במדינה שסמי מיכאל מקים'. מאוד אהבתי את המשפט שאמר - ספרות מחברת, ולא שולפת חרבות וסכינים".

מיכאל, שכתב רבות על דמותה של האישה, סיפר באותו ערב מחווה כי אישה, לדבריו, היא יצור יותר מפותח מגבר. "היא מכניסה את הילוד לעולם של המציאות, ומטפחת אותו בתוכה. הוא חלק ממנה אפילו שהוא נפרד ממנה". בהמשך הודה כי אימץ את השקפת העולם הזו למורת רוחו של סבו שהיה שוביניסט מאוד כלפי נשים.

זהו סוף המחזה

אחד מהמנגנונים המניעים סופר או משורר להמשיך ליצור הוא שהמילים שלו יקבלו משמעות נוספת גם שנים אחרי מותו, וזה בדיוק מה שהולך לקרות עם יצירותיו האלמותיות של מיכאל. הוא הצליח להשמיע במדינה קול נדיר ומלא ברגישות ותשומת לב, ואי-אפשר להתכחש לזה.

באחד הריאיונות אמר כי הוא אינו מפחד מהמוות (והוא חשב שיילך לעולמו אחרי גיל 100, כפי שאמו נפטרה בגיל 104) אבל מצער אותו לדעת שלא יהיה שותף למה שיקרה בהמשך. "כאילו אני בהצגה שעומדת להיגמר, אבל אני לא רוצה שהיא תיגמר".