"לא אכפת לי אם יבואו לשמוע אותי רק כי אני 'גרנט'. אחרי זה שיחליטו אם אוהבים"

 

נלחצת כי לא ידעת מה תרצה לעשות בחיים? 
"ידעתי שאני רוצה להתעסק במשחק אבל לא ידעתי על המוזיקה. זאת הייתה פנטזיה לא מציאותית. ידעתי שאני בן אדם יצירתי ופחות ריאלי, אבל מצד שני רציתי לעשות מלא דברים: להיות שחקן, להיות באמריקה, חלמתי רחוק. אני עדיין חולם מאוד רחוק, אגב, אבל זה מפחיד לחלום ככה, זה מפחיד לחשוב כל כך רחוק כשעוד לא התחלת. את האמת, כתבתי את השיר הזה כמה שנים אחרי גיל 22, אבל אני עדיין חושב שבגיל הזה אתה אוכל הכי הרבה כאפות, במיוחד בארץ".

איך חווית את ההתקף?
"תראי, אני לא בן אדם חרדתי. התקפי חרדה זה לא משהו שמלווה אותי בחיים אבל סביבי תמיד היו אנשים כאלה, וכשחוויתי את זה בפעם הראשונה הכי נלחצתי בעולם. לא הבנתי מה קורה. חשבתי שאני מאבד את זה באמת. לא הבנתי אם סתם יש לי קוצר נשימה או לא יודע מה, אבל מאז לא חוויתי את זה שוב.

"לפעמים תוקפת אותי מעין חרדה, אבל אני לא יודע אם לקרוא לזה חרדה. כל אחד היום שקם כשהוא קצת לא בטוב אומר שיש לו חרדה. אני כבר יודע לעשות את ההפרדה. לא תמיד, אבל אני יודע מתי זה ראסמי חרדה ומתי זה סתם מצב רוח. כשזה קורה אני אומר לעצמי שזה תכף יעבור. אולי קל לי להגיד כי עכשיו אני רגוע, אבל בתוך הדבר בא לך למות".

בהמשך השיר אתה אומר: "לא ננצח את העולם אז נעשן בינתיים". זאת הדרך שלך לברוח מהבעיות? לעשן? 
"האמת שממש לא. גם אם אני מעשן זה תמיד ממקומות של כיף. בחיים לא הייתי באיזה מצב רוח רע וכזה, 'יואו, תביא לי משהו, אני לא יכול...'. להפך, כשאני בדאונים אני דואג לעשות קאטים חזקים. אבל כן, אני מעשן, לא ננצח את העולם אז בואי נזרום איתו".

"מקבלים אותי רק כי אני גרנט? בולשיט"

ולא רק על חרדות ועישונים הוא שר. כשההורים שלך הם צופית ואברהם גרנט, ואתה בן לאחת המשפחות המתוקשרות במדינה, אין מנוס מלכתוב גם עליהם - ובמיוחד על הכותרות שליוו אותם לאורך השנים. "שקר או אמת לא משנה, כותרת מייצרת בלאגן בכל מקרה", הוא שר ב"עוד כותרות". "משפחה בלהבות, אלו שכבשו את הפסגות... עוד שמועה, עוד כותרת, שערורייה שלא נגמרת".

"החלום ליצור מוזיקה תמיד היה קיים בי, אבל לא האמנתי שזה יקרה", הוא מספר. "אני לא רוצה שזה יישמע כאילו שאני אומר את זה ממקום לוזרי, אבל זה פשוט הגיע ממקום ריאלי - אני הרי לא מנגן וגם אין לי קול של זמר, אז מה הקשר? פינטזתי על זה שאהיה שחקן ויום אחד אגלם זמר. חשבתי שכך אגשים את החלום של המוזיקה. בינתיים, ישבתי וכתבתי - אבל מאיפה אני יודע לכתוב? אין לי דרך, אז פשוט כתבתי את מה שיש לי, את מה שעברתי ועם השירים האלה הגעתי לאולפן".

"לא שמתי לב עד כמה שהשירים שלי חשופים. יום אחד אמרו לי באולפן, 'שמע, השירים שלך חשופים ברמות. אתה לא מפחד?'. אחרים אמרו לי שאני מאוד אמיץ. נבהלתי והתחלתי לפחד. קלטתי שלא באמת הייתי אמיץ אלא שהייתי בחוסר מודעות מוחלט. קראתי את הטקסטים של עצמי ועדיין לא ראיתי שהם כאלה מוגזמים. אני רק כתבתי את האמת שלי והפכתי אותה לשיר".

ועכשיו כשהאלבום בחוץ, אתה מבין על מה כולם מדברים? הוא באמת מאוד מאוד חשוף. 
"ביום שיצא השיר הראשון הבנתי את הכוונה שלהם. לא הייתי מודע לרמת החשיפה ועכשיו אני מת על זה. אני אוהב את זה שהייתי ככה חשוף. אני מרגיש שאני סופר אותנטי ואני מאמין לעצמי רצח. אתמול עברתי על טקסטים ואמרתי לעצמי, 'בואנה, הכול קרה לי'. תחשבי שכמשפחה תמיד היינו סופר פרטיים. לא הכחשנו דברים, אבל בחיים לא הוצאנו משהו מתוך הבית החוצה, בחיים. ההפך, ניסינו לשמור בפנים כמה שיותר".

כי גם ככה הרבה יצא בתקשורת. 
"בדיוק, אז את מה שהיה אפשר לשמור, שמרנו. יש הרבה משפחות מפורסמות שמוציאות הכול. אחלה, אבל הבחירה שלנו הייתה הפוכה כי הכול היה קיצוני. הדעות היו חצי לפה וחצי לפה. אימא שלי - יש עליה מיליון דעות, אבא שלי - הוא מתעסק בספורט אז הוא בשמיים והוא ברצפה בכל שבוע. בתור ילד לא קלטתי את הדברים האלה".

חיית בבועה של, "זו המשפחה שלי" מבלי לדעת מה מספרים בחוץ?
"הייתי מודע, אבל... תראי, עד היום כל החבר'ה שלי הם אותם חברים מכיתה א'. עכשיו, נכון תמיד יש בחבר'ה אחד שהבית שלו זה הבית של כולם וההורים שלו הם ההורים של כולם? אז בחבר'ה שלי זה אני. אם אני מדבר איתם על פרסום אז הם לא מתרגשים. בחצי השנה האחרונה יצא לי לדבר עם אנשים על כל מיני דברים מהחיים שלי. אני קולט איך הם מגיבים ונגנבים ואני מבין שלא הייתי מודע לכמה שזה יוצא דופן, כי בעצם כל הסביבה שלי הייתה חלק מזה. בחיים לא הרגשנו צורך לחשוף. ההפך, רק להסתיר. יש לנו את החבר'ה שלנו, את המשפחה שלנו. מה שכן, אני ואחותי היינו חשדניסטים".

במי?
"לא סמכנו מהר על אנשים חדשים. לא סמכנו על פרגונים. גם היום. אני מאוד אוהב את מה שעשיתי באלבום שלי, אני שיא הגאה ובמיוחד בתהליך שעברתי, אבל בואי - אמן שיש עליו הרבה רעש ודברים כאלה, לוקח קרדיט 100% על עצמו, ובצדק. אני אף פעם לא לוקח 100% קרדיט על עצמי. אולי בגלל שגם אני וגם אחותי הלכנו למקום יצירתי, ובגלל שפידבק למשהו יצירתי הוא תלוי דעה - אנחנו תמיד לוקחים פרגונים בעירבון מוגבל".

אתה חושד שכותבים עליך כי אתה גרנט?
"כזה, 'למה עכשיו הייתה עליי כתבה? כי יש לי מוזיקה טובה או כי אני גרנט? אולי בכלל זה שילוב גם וגם?'. מצד שני, אני יודע שדלתות יכולות להיפתח ככה, אבל אם אני לא טוב אז אני איבעט החוצה 100 פעם. כשנבחנתי לסדרות, שמעתי הרבה, 'בטח שיקבלו אותך, אתה הבן של גרנט'. עזבי את זה שלא יודעים שעשיתי 7,000 אודישנים וקיבלתי 'לא' עד שהגיע ה'כן' הראשון, אבל איזה בולשיט. במאי שיוצר משהו יקח אותי בגלל שם המשפחה שלי? זה גם לא אני, אלה ההורים שלי. מה אני אתן לו? סבבה, הגעתי לאודישן אולי בזכות דברים מסוימים, אבל אם אתה לא טוב אתה לא טוב. אם אתה לא עובד קשה, אתה יכול לדחוף את הכישרון שלך ואת השם שלך אלף פעם את יודעת לאן".

הרבה "ילדים של" יזדהו עם מה שאתה אומר. אלין גולן התראיינה לאחרונה ואמרה שאנשים ישמעו אותה רק אם היא זמרת טובה, לא כי היא הבת של. 
"הנה, את רואה? אפילו לא היה לי מושג שאלין אמרה את זה. היא צודקת חד משמעית. המון 'בנים של' ניסו ללכת אחרי ההורים שלהם, אז איך זה יכול להיות שאין תעשייה שלמה של 'בנים של'? זה בולשיט כי בסופו של דבר אתה צריך להיות בן אדם מעניין. יותר מזה, כמה 'ילדים של' יש שניסו ובסופו של דבר פחות הלך להם? להגיד על אלין גולן, 'יאללה, קל לה יותר כי היא יכולה להופיע עם אבא שלה על הבמות'? נו, אז מה? היא יכולה להופיע עם אבא שלה אבל אם היא תעלה על הבמה ותשיר חצי קלאץ', אז את מי זה מעניין בכלל שהיא שרה איתו? אם היא טובה, זה לא יעניין אף אחד שאבא שלה זה איל גולן. שמעתי אותה שרה והיא שרה מדהים. אני מסכים עם מה שהיא אמרה. עשיתי בערך 200 אודישנים בחיים, ואם הכול היה יושב על משבצת 'הבן של', הייתי מקבל לפחות 80 תפקידים - וזה לא המצב, אז בואי".

זה לא תמיד רע להיות "הבן של". צביקה הדר סיפר שהוא אמר לבן שלו סער, ששחרר עכשיו EP חדש, שימנף את הייחוס המשפחתי. שישתמש במקפצה הזאת בתור התחלה, ואחר כך חובת ההוכחה היא עליו. 
"אני מאוד נמנעתי מהייחוס הזה. כשהייתי ילד, לא גיליתי את שם המשפחה שלי, פחדתי מזה. עכשיו אני חושב שצביקה צודק. אני מסכים איתו. אם אתה בעולם שכל כך קשה להצליח בו, במיוחד במוזיקה, ויש לך מדרגה לעלות עליה רגע - אז למה לא? בשביל שתגיד, 'לא, אני כאן בזכות...' בשביל מה? מה זה החרטא הזאת? אם הבן של צביקה לא יעניין אז הוא לא יעניין, אבל אם הוא יכול לגרום ליותר אנשים לשמוע את המוזיקה שהוא עובד עליה רק בגלל השם שלו - אז ברור שיעשה את זה. אם אני יכול לגרום לעשרת אלפים איש לשמוע את המוזיקה שלי רק בגלל שם המשפחה שלי - לא אכפת לי. שיבואו בגלל ה'גרנט' ואחרי זה שיחליטו אם הם אוהבים את זה. לא מעניין אותי מה יגידו".

 

"אימא הייתה קולטת את כותרות העיתונים ושואלת, 'מה זה החרא הזה?!"

מצד שני, יש גם רגעים שבהם קצת פחות נעים להיות "הבן של". בשנה שעברה שודר תחקיר בתוכנית "חשיפה" נגד אביו אברהם, שבו הובאו עדויות על האופן שבו הטריד לכאורה נשים צעירות ממנו. מלבד זאת, אימו צופית חוטפת אש באופן תמידי מאשתו לשעבר של בן הזוג שלה שולי רנד - מיכל, שלא מפסיקה להעלות תכנים משמיצים נגדה.

כשההורים שלך במוקד תשומת הלב התקשורתית הזאת, אתה מוצא את עצמך מנסה לגונן עליהם?
"כן".

איך אתה מגיב לפוסטים של מיכל נגד צופית? היא מטיחה בה דברים קשים. 
"אתם רואים את מה שיוצא החוצה, אבל אנחנו יודעים את כל האמת מבפנים. כשאתה יודע את האמת אתה הרבה יותר רגוע. זה לא חדש שמדברים עלינו. התוכן אולי קצת חדש אבל אני לגמרי מתעלם, לפעמים יותר מדי. זה לא מעניין אותי, היא (מיכל רנד - מ.ד) לא מעיינת אותי, סליחה".

גם אימא שלך אמרה לנו בריאיון שערכנו איתה בשנה שעברה שהיא לחלוטין מתעלמת מהנושא. 
"אני מבסוט רצח שהיא גם מתעלמת מזה וממשיכה הלאה. זה לא מעניין ואין שום סיבה שהיא תתעסק בזה. לא היא ולא אני, אחותי או אבא שלי. זה מיותר. אגב, בדיוק מחר אני מצלם קליפ לשיר 'עוד כותרת'. תכננתי להביא לצילומים כל מיני כותרות מהעבר אז יצא לי לחפור בעבר של המשפחה שלי, בכותרות שכתבו עלינו".

ומה גילית?
"מה זה הדבר הזה? בא לי להתקשר אחד אחד לכתבים ולשאול, 'תגיד, בחיאת אחי, אני אומר לך, אני מהמשפחה - זה לא קרה. מה חשבת לעצמך כשכתבת את זה? אתה דפוק?'. את יודעת כמה כתבות מצאתי? קלסרים!". בשלב זה, גרנט נעמד ומראה כי ערימת הקלסרים משתווה לגובהו - 186 סנטימטרים. "מצאתי עיתונים משנות ה-80, הרבה לפני שנולדתי. היו שם דברים אללה איסטור. מה זה? איך בן אדם כותב כאלה דברים? רציתי להגיד לאלה שכתבו את זה שהם לא שפויים. איזה דברים כתבו עלינו, מה זה? כל מיני כותרות מוגזמות על המשפחה, על מילקשייק (תוכנית אירוח פרועה שהנחתה אימו בסוף שנות ה-90 - מ.ד). אימא הקדימה את זמנה, הרי כל המילקשייק הזה זה מה שאנשים עושים היום באינסטגרם ויש להם מלא עוקבים".

נכון.
"אם תקבילי את מילקשייק להיום את תגלי שזה בעצם תוכן ויראלי שמתפוצץ. תראי מה זה, כל המדינה הרגה אותה, הורידו לה את התוכנית, היו כותרות בסגנון 'חראם על הילדים שלה'. כאילו, רבאק, אם לא הייתי יודע מי זאת הייתי חושב לעצמי, 'מי זאת האישה הרעה הזאת ששותה פיפי בציבור?'".