כל כך חיכינו לאלבום של נטע ברזילי. כל כך התאכזבנו מהתוצאה

מי שהדהימה את העולם עם הלופר, ניצחה את האירוויזיון עם הצעצוע והוציאה עד כה כמה שירים מגניבים באנגלית, די אכזבה עם אלבום הבכורה הראשון שלה שכולו בעברית: לא מקורי, לא חצוף ובעיקר לא נטע. לא נטע שהכרנו | ביקורת אלבום

נטע ברזילי
נטע ברזילי | צילום: ערן לוי

נפתח בחידה: מה משותף ל-CEO, ריקי לייק, וקוקו? נכון, כולם מילים בלעז, אבל גם כולם שירים של נטע ברזילי באנגלית. קטע אם לא הכרתם, כי לשניים מהם יש יותר מ-11 מיליון צפיות ביוטיוב. מספרים לא רעים. התגובות לשירים האלה תמיד מתרשמות: "הקליפ מרגיש כמו הזיה של חלום","יש פה המון סימבוליות", והתגובה החוזרת - "יש פה עולם שלם". כל השירים הנ"ל הם שירים עם קטע, עם ייחוד "נטעי".

עד כה נטע לא הוציאה המון שירים בעברית אלא רק שיתופי פעולה קטנים, פה ושם. בחודש שעבר היא שחררה את אלבום הבכורה שלה, "הכל עליי", שהוא כולו בעברית, כדי לתת את הנטע שהיא גם בשפה שלנו. דוגרי? חיכיתי.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

כן, הייתה לי ציפייה. עוד ב"הכוכב הבא", כשהיא הלהיבה את העולם עם הלופר, חיכיתי למה שנטע תביא. לא בגלל הלופר, אלא בזכות היצירתיות שהיא הראתה. גם כשיצא TOY זה היה שיר בועט, אחר. גם "באסה סבבה" היה כזה, אם כי יותר פופי, ולפי השירים שהיא בחרה ל"כוכב" הרגשתי שיש בנטע צד רוקיסטי, מגניב, פופ משולב עם ביטים מטריפים, שבטוח יצא באלבום שלה כשהוא סוף סוף יצא.

אבל ציפיות, כך לימד כבר הבודהיזם, רק מובילות לסבל. כי ציפיות גורמות לאכזבה, ואכזבה כואבת ממש. בגלל זה אני לא מצליח להפסיק להתבאס מ"הכל עליי". כמו שאומרים המורים ביסודי: ממנה ציפיתי ליותר.

 

האמת, אני אפילו עדין עם הפתיחה הזו. כי זה לא שזה אלבום סבבה וציפיתי ממנה לאלבום אדיר. זה אלבום לא טוב. כה לא טוב שלא בא לי להאזין לו בזמן שאני כותב את הטקסט הזה. האזנתי שלוש פעמים לפני כן, ודי - לא בא לי עוד. סבבה, יש שם את "אל.איי"  עם שרק שהוא נחמד, ויש את "לא כועסת" שהוא חמוד - אבל אפילו הם לא מתעלים לרמת שיר טוב ממש. כמעט כל שיר שהיא הוציאה באנגלית מעניין יותר מהם.

הסימנים המקדימים היו שם, שכן גם השירים שהיא הוציאה בשיתופי פעולה לא היו מטריפים ממש: "אפס מאמץ" עם סטטיק ובנאל היה אדיר, "מתמטיקה" עם סטפן לגר היה נחמד, וזהו בערך. אבל התקווה בליבי לא נעלמה. סבבה, מציעים לה שיתופי פעולה אז היא לוקחת, היא בונה את עצמה, אבל כשייצא האלבום שלה - אז היא תפציץ. אלא שבמקום זה נטע בחרה להוציא אלבום שהתחושה הברורה ממנו היא שאם זו לא הייתה נטע ברזילי - אפילו לא היינו מדברים עליו.

 

קחו את הסינגל שיצא מהאלבום, שנושא גם את שמו - "הכל עליי". זהו שיר שבו נטע מדברת על הכישלונות והאכזבה, שיר אישי מאוד שמתחבר גם לכך שבעקבות השבעה באוקטובר היא ביטלה סיבוב הופעות בארצות הברית, משום שלא יכלה להיות בעולם כשהבית בוער. הקצב של השיר כל כך לעוס, מזרחי*לטיני שכבר שמענו אלף פעם. שום טוויסט, שום שינוי מוזיקלי. סתם גיטרה ספרדית, כינור מזרחי וקצת באסים. אפילו הקליפ לא מרגיש כמו הזיה של שום דבר. וזה עוד השיר הקצבי.

"בתקופה האחרונה הרגשתי שהדרך לעבד ולטפל בטראומה הלאומית שעברנו היא באמצעות מוזיקה", כתבה נטע ביום שבו שחררה את האלבום, בפוסט שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה. "הרגשתי שמה שאני ואנשים סביבי צריכים זה משהו נעים. מקווה שהאלבום ייתן לכם בועה נעימה, מנחמת, ערה ומשוחררת". ואכן, כל האלבום שקט - אבל זה לא שירים על המצב או שירים על כח נפשי. לא מעט שם על זוגיות ועל נטע עצמה. וכולם כל כך לא מפציצים.

השיר עם עברי לידר, "גונבים את הזמן", עוד מתחיל מעניין, מין א-קאפלה עם פסנתר רגוע ואז הופך לשיר כל כך עברי לידר; הדואט עם כפיר צפריר, "נתק אותי", נשמע כמו כל שיר של מרגי וכולי וכולי. אז איפה נטע? איפה החוצפה? איפה היכולות, המקוריות? איפה כל העולם שהיא מביאה איתה כל פעם? הכול פה נשמע כאילו נטע מנסה לשיר כמו המיינסטרים הכי מיינסטרימי.

 

חשוב לומר שהתגובות לקליפ של "הכל עלי", על אף שיש לו רק 97K צפיות נכון לכתיבת שורות אלו, חיוביות ברובן. אנשים מחו"ל שאוהבים אותה נהנים מהצליל הזה שהם לא הכירו. אולי כי הם לא הקשיבו למוזיקה ישראלית לפני כן. ביניהם יש גם ישראלים שאומרים שהיא נשמעת שלמה יותר. "בצורה טבעית ירדו ממני שכבות ומסכות והייתי פשוט נטע", היא סיכמה באותו פוסט את העבודה על האלבום. מה אני יודע, אולי זה מה שהיא הכי אוהבת. אולי זו האמת שלה בתקופה הזו והיה חשוב לה להשמיע שגם היא יכולה לעשות כאלה. אז אולי הבעיה היא בי, שציפיתי.