כל כך חיכינו לאלבום של נטע ברזילי. כל כך התאכזבנו מהתוצאה

קחו את הסינגל שיצא מהאלבום, שנושא גם את שמו - "הכל עליי". זהו שיר שבו נטע מדברת על הכישלונות והאכזבה, שיר אישי מאוד שמתחבר גם לכך שבעקבות השבעה באוקטובר היא ביטלה סיבוב הופעות בארצות הברית, משום שלא יכלה להיות בעולם כשהבית בוער. הקצב של השיר כל כך לעוס, מזרחי*לטיני שכבר שמענו אלף פעם. שום טוויסט, שום שינוי מוזיקלי. סתם גיטרה ספרדית, כינור מזרחי וקצת באסים. אפילו הקליפ לא מרגיש כמו הזיה של שום דבר. וזה עוד השיר הקצבי.

"בתקופה האחרונה הרגשתי שהדרך לעבד ולטפל בטראומה הלאומית שעברנו היא באמצעות מוזיקה", כתבה נטע ביום שבו שחררה את האלבום, בפוסט שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה. "הרגשתי שמה שאני ואנשים סביבי צריכים זה משהו נעים. מקווה שהאלבום ייתן לכם בועה נעימה, מנחמת, ערה ומשוחררת". ואכן, כל האלבום שקט - אבל זה לא שירים על המצב או שירים על כח נפשי. לא מעט שם על זוגיות ועל נטע עצמה. וכולם כל כך לא מפציצים.

השיר עם עברי לידר, "גונבים את הזמן", עוד מתחיל מעניין, מין א-קאפלה עם פסנתר רגוע ואז הופך לשיר כל כך עברי לידר; הדואט עם כפיר צפריר, "נתק אותי", נשמע כמו כל שיר של מרגי וכולי וכולי. אז איפה נטע? איפה החוצפה? איפה היכולות, המקוריות? איפה כל העולם שהיא מביאה איתה כל פעם? הכול פה נשמע כאילו נטע מנסה לשיר כמו המיינסטרים הכי מיינסטרימי.