Cowboy Carter הוא לא אלבום קאנטרי, הוא אלבום ביונסה בינוני
בשנים האחרונות קווין בי חוקרת ז'אנרים ונעה במרחב שבין חוקי המוזיקה, ואחרי תקופת הרנסנס - הגיע החלק השני בטרילוגייה: האם הוא אלבום מצוין? לא. האם יש שם להיטים? בספק. האם זה משנה למעריצים? בוודאי שלא - מבחינתם ביונסה יכולה לחמוק מרצח (ואח"כ עוד יאשימו את הקורבן). זה בדיוק מה שהיא עשתה לדולי פרטון | ביקורת אלבום
מי ידע שביונסה היא כל כך קטנונית. מתברר שב-2016 הזמרת הופיעה בטקס ה-CMA (פרסי הקאנטרי האמריקאיים) עם שירה Daddy Lessons לצד להקת The Chicks, והקהל האמריקאי הלבן הרד-נקי יצא בסערה - איך ביונסה מעיזה להיכנס להיכל הקדוש של הלבנים?
עזבו את העובדה שמוזיקת קאנטרי היא במקור שחורה, שעברה תהליך אמריקניזציה ושורשיה נמחקו והולאמו לטובת האג'נדה הלבנה - זה לא הפריע למיליוני המעריצים שהרגישו שהזיזו להם את גבינת הצ'דר. אז ביונסה החליטה לא לשתוק ולהתעלם, אלא לתקוע אצבע בעין לאותם מתלוננים ולהזכיר להם שהיא תעשה מה שהיא רוצה. ואם בא לה אלבום קאנטרי - היא תעשה אלבום קאנטרי - ואנחנו קיבלו את Cowboy Carter.
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- למה מארק רונסון נחתך מהסרט הביוגרפי על איימי ווינהאוס?
- "כולנו בני ערובה - עלינו להמשיך לשאוף ולהאמין בשלום"
- "אף פעם לא הרגשתי שייך. הגעתי למצב שאני לבד, באמת לבד"
רק שקאנטרי זה לא. זה הקאנטרי של ביונסה. כבר מאלבום המופת Lemonade, ביונסה יצרה ז'אנר מוזיקלי משלה, והיא לא מפחדת (לפעמים גם לא שואלת...) לקחת אלמנטים מכל ז'אנר אפשרי ולהפוך אותו לשלה. נכון, יש בזה כוח, וככל הנראה היא היחידה בתרבות המערבית כיום שיכולה לעשות את זה מבלי להתחשב במכירות. השורה של לינדה מרטל בשיר SPAGHETTII מגדירה בדיוק את מה שהיא מנסה לעשות בפרויקט השאפתני הזה: "ז'אנרים הם רעיונות מצחיקים, לא? בתיאוריה, יש להם הגדרה פשוטה שקל להבין, אבל בפועל - חלקם עשויים להרגיש מוגבלים".
אז הפעם היא אספה את הגיטרה, המפוחית ומגפי הבוקרים, שמה פאה בלונדינית-לבנה (משום מה) והקליטה 27 רצועות (בכוונה לא נאמר שירים), שבהם היא מנסה להוכיח שהיא Country Enough.
הסינגל הראשון שיצא, TEXAS HOLD 'EM, הוא אולי הכי קאנטרי מכל האלבום, והוא גם די מיינסטרימי ולכן היא שיחררה אותו כסינגל. אך אליה וקוץ בה - הסינגל והארט שהתלווו אליו הצית חרושת שמועות שהאלבום החדש צפוי להציג המשך לדואט של ביונסה עם ליידי גאגא, Telephone, משנת 2009 . פאסט-פורווד קדימה, האלבום יצא והמעריצים, ואני, התאכזבנו לגלות שאנחנו ניאלץ להמשיך לחלום.
השיר הראשון AMERIICAN REQUIEM הוא הצהרת הכוונות שלה כשהיא עונה לכל אותם המבקרים שטענו שהיא לא קאנטרי מספיק: "Can you hear me? Or do you fear me?". ועוד לפני שהתחלנו איתה את המסע, היא כבר מביאה קאבר. החידוש שלה ל-Blackbird של הביטלס הוא נעים ועושה כבוד לביטלס, אבל הבחירה היא לא מקרית: מעבר לדימויי של blackbird והשורה "you are only waiting for this moment to arise", השיר במקור מדבר על תנועת זכויות האזרח ושחרור האישה - שתי אג'נדות שמאוד חשובות לקווין בי.
זה לא השיר היחיד שהיא מחדשת באלבום: כולם בימים האחרונים מדברים על החידוש לאחד מנכסי צאן ברזל של המוזיקה האמריקאית בכלל - Jolene של דולי פרטון. השיר משנת 73' עבר כל כך הרבה גרסאות וזמרים, אך איש לא העז לשנות את מילותיו - עד שהגיעה ביונסה. כביכול נראה שפרטון אישרה את השינוי ונתנה את ברכתה, אבל היהירות של ביונסה היא זו שביקשה לשנות את המילים ואת המשמעות של השיר - ובעצם להרוס את השיר.
משיר תחנונים, פחד וכאב עמוק, "I'm begging of you please don't take my man", הוא הפך לשיר מאיים, יהיר ומאשים: I'm warnin’ you, don't come for" "my man. ג'ולין של דולי הפכה לבקי עם השיער הטוב של ביונסה מ-Lemonade. ביונסה לא חידשה את "ג'ולין", היא רוקנה את השיר מהמשמעות שלו, ויצקה לתוכו משמעות הפוכה לחלוטין - רק כי היא יכולה. וזה מאוד ג'ולין מצידה. השתיים לכאורה משתפות פעולה בשיר TYRANT, רק שכל המוצא את דולי בשיר מתבקש לעדכן.
II MOST WANTED הוא הדואט המצופה של ביונסה ומיילי סיירוס והוא חביב ותו לא. לא בטוח שהקולות של סיירוס וביונסה מצליחים לעבוד יחד בהרמוניה מספיק טובה, והשיר עצמו לא מספיק זכיר כיאה לשתי הנשים החזקות שמעטרות את שמו. דואט נוסף באלבום הוא השיר LEVII'S JEANS עם פוסט מלון, בין הזמרים המוכשרים והמצליחים כיום באמריקה, שגם הוא לא מצליח להתרומם מדי.
YA YA מתחיל במה שנשמע כמו סימפול של ננסי סינטרה These Boots Are Made for Walkin' והופך לשירת גוספל קצבית ומהנה. RIIVERDANCE מצליח להביא קצב קאנטרי מדבק שיגרום לכם לרצות לצאת בריקודי שורות, ו-II HANDS II HEAVEN ממשיך את הקצב. Bodyguard חמוד מאוד, והאופרה ב-Daughter מחממת את הלב.
ביונסה מסיימת את האלבום עם השיר AMEN שהופך בסופו לשיר הראשון באלבום עם הקצב והמילים "Them old ideas are buried here". יש שטוענים שהצלילים שמסיימים את האלבום הם הצלילים שיתחילו את האלבום השלישי והאחרון בטרילוגיה.
האלבום עצמו, בדומה לרנסנס, הוא לא "אלבום מוזיקה" פר אקסלנס. ביונסה כבר מזמן לא עושה מוזיקה, היא עושה אומנות ומשתמשת בצלילים במקום מכחול. היא מבקשת ממעריציה לשמוע אלבומים בעידן של סינגלים, היא מוסיפה קטעי מעבר קצרים של 20/30 שניות בין שירים שנועדו אך ורק להמשיך לצבוע את היצירה ללא ערך מוזיקלי של ממש, והיא אוספת אליה אלמנטים מכל מיני כיוונים כדי לייצר משהו גדול יותר. אך הפעם זה פחות עובד.
האלבום נשמע מאולץ מדי ומנסה להוכיח מדי. כי בניגוד לכעס שהרגישה מהבגידה של ג'ייזי, שהוליד את Lemonade, ביונסה הפעם לא כועסת, היא סתם נעלבה.