כוח נשי: תשפ"ג תיזכר כשנה של הנשים במוזיקה הישראלית
נועה קירל המשיכה לשבור שיאים והפכה לקונצנזוס של ממש • עטרה אוריה איחדה מדינה שלמה סביב ילד ומטריה • נס וסטילה זכו לנס משל עצמם • ופאר טסי ואבי אבורומי הוכיחו שעם כל הכבוד לרדיו - ההצלחה האמיתית מגיעה מהשטח • זו השנה שהייתה במוזיקה הישראלית
תשפ"ג הייתה שנה שנויה במחלוקת: מחאות, רפורמה משפטית, פילוג בעם ולחם חביתה אחד ששיגע את כולם. עם זאת, בגזרה המוזיקלית נרשמו כמה הצלחות ורגעים שניקח איתנו הלאה: מנועה קירל באירוויזיון, דרך התיק הקטן של נס ועד למטריה שגנסה את ההצגה; אז מי עשה הכול נכון ומי צריך לחשב מסלול לקראת השנה הבאה?
נועה קירל מכתיבה מחדש את המושג "הצלחה"
נדמה וכל שנה נועה קירל שוברת שיא חדש: שיא השמעות, שיא הופעות, שיא הכנסות. בתשפ"ג, נועה התעלתה אפילו על עצמה; גולת הכותרת היא כמובן תחרות האירוויזיון בה היא ייצגה אותנו עם השיר "יוניקורן" והגיעה עד למקום השלישי והמכובד. אבל מילא זה, מה שנועה הצליחה לעשות סביב האירוויזיון הוא-הוא הסיפור עצמו: לגרום לעם שלם לעמוד מאחוריה, לטוב ולרע, בלי שום ציניות, כשעד אותו הרגע היא לא באמת הייתה קונצנזוס בקרב העם היושב בציון.
תשומת הלב שנועה ייצרה סביב עצמה בעזרת שלל מהלכים הייתה מעוררת השראה. זו אמנות של ממש. היו הרבה שהרימו גבה כאשר נודע כי קירל תייצג אותנו בתחרות. אמירות כמו, "בשביל מה היא צריכה את זה?!", או "זה רק יכול לפגוע בה ובמעמד שלה" נזרקו הרבה לאוויר. אבל נועה כמו נועה באה לעבוד. היא עשתה את הבלתי ייאמן ויצאה למסע עם תמיכה של עם שלם מאחוריה.
והיא לא הסתפקה רק באירוויזיון, שכן עבורה מדובר בעוד תחנה בדרך: בקרוב היא תעלה על הבמה של פארק הירקון (פעמיים) - במה שהפך אותה לאמנית הישראלית הראשונה מזה עשור שפתחה שני מופעים ברציפות בפארק, מאז שכוורת עשו זאת בשנת 2013; והיו גם שלל סינגלים שכבשו את המצעדים בין רגע, קמפיינים, פרידה וריבאונד מהיר. לבחורה יש כנראה 27 שעות ביממה. כל שנותר לנו זה לעמוד מהצד ולמחוא כפיים.
ילדי החרם
אם היינו צריכים גושפנקא נוספת לזה ש"ילד מטריה" הוא שיר השנה של תשפ"ג, ממש השבוע קיבלנו אחת נוספת עם סרטון האלימות המזעזע מפתח תקווה. "ילד מטריה" של עטרה אוריה הוא שיר רלוונטי מתמיד ולא סתם גימיק חולף.
בשנה שבה כולם לא מסכימים על כלום ונראה שהעם חצוי מתמיד, באה זמרת אנונימית ואיחדה את כולם סביב שיר מרגש, עצוב ומעורר מחשבה. הוא בכלל התחיל כאיזה שיר בטיקטוק אבל באופן רשמי הוא יצא רק השנה ודי מהר הפך לקונצנזוס: בלי פוליטיקה, בלי ביבי או הרפורמה, בלי טריקים או שטיקים. רק גיטרה, טקסט עם מסר והגשה שתפסה את כולנו בבטן הרכה.
בזמן שכולם מדברים פוליטיקה, צמח פה שיר מחאה אבל אחר. היכולת של אוריה לזקק סיפור אישי שלה ל-03:10 דקות ולשאוב אותנו ביחד איתה, מראה עד כמה האמנית הזו יודעת בדיוק מי היא ומה היא רוצה לומר. לא סתם שלמה ארצי בכבודו ובעצמו העלה אותה לקודש הקודשים שלו - קיסריה, ונתן לה את הבמה להופיע עם השיר המטלטל שלה.
ואם הטקסט החד שמדבר על חרם, בריונות ומה שבניהם לא הספיק - הגיע גם הקליפ שבכלל מוטט אותנו. הסיפור של עומר והילדה המוזרה הפך למוחשי, ובכך גם הכאב לחד יותר.
תיק קטן והנס של מאי ספדיה
אי-אפשר לסכם שנה ולפסוח על "תיק קטן" של נס וסטילה. ברשתוכם, אתמקד בעיקר בנס (נסיה לוי): זמרת אלמונית שגרמה למדינה שלמה לזמזם את השיר שלה עוד לפני שהוא יצא. זה חלומו הרטוב של כל צוות יח"צ משומן.
כל מה שנס הייתה צריכה זה מומנטום נכון, שיר שמתלבש בול על הטרנדים שאנחנו צורכים מחו"ל - ובום. זה קרה ובגדול. הווידאו שלה שרה בית אחד מהשיר, כשהיא בתוך רכב, רץ כמו אש בשדה קוצים, וההצלחה המסחררת שהגיעה תפסה אותה די לא מוכנה.
קצת לפני שכולנו מיצינו ועברנו לדבר הבא, נס וסטילה הכו על הברזל ושחררו את השיר המלא בליווי קליפ שלא היה מבייש כוכבות פופ מחו"ל. בכך, השניים החלו לקטוף את פירות ההצלחה (המהירה) בדמות קמפיינים והופעות. הרף שהציבה לעצמה נס בשנת התשפ"ג גבוה מאוד. נאחל לה שגם בתשפ"ד עדיין נדבר עליה. מה שבא מהר הולך מהר.
מישהי שדברים ממש לא באו לה מהר אבל לגמרי הרוויחה את מקומה השנה היא היוצרת מאי ספדיה. היא ניסתה לפרוץ לראשונה עוד ב-2013, אז הגיעה לאודישן ל"אקס פקטור ישראל" אך לא הגיעה רחוק. למען האמת, בקושי זכרנו שהשתתפה שם אבל עכשיו - כשאנחנו כבר יודעים במי מדובר - חזרנו לרגע הזה בשביל להזכיר לכולנו שה"לא" לא מגדיר אותנו. איזה כיף שספדיה היא ההוכחה לכך.
מאי בנתה יסודות חזקים והתחילה לעבוד מאחורי הקלעים. אחרי שביססה את עצמה ככותבת מוכשרת, היא עברה לקדמת הבמה ושחררה שירים בקולה. העבודה הקשה השתלמה: בתחילת השנה מאי הוציאה את "הלוואי ולא תהיה לך אף אחת", סינגל שזכה להצלחה בתחנות הרדיו ובסטרימינג. היא לא נחה על זרי הדפנה והמשיכה לעבוד קשה, עם שירים נוספים שתפסו את תשומת הלב הציבורית.
הפסגה השנתית שלה הייתה העבודה על הפרויקט הכי מדובר של השנה: "יוניקורן" של נועה קירל, בו לקחה חלק בכתיבת השיר שלנו לאירוויזיון לצד ינון יהל ודורון מדלי. זה, ובכן, הביא לה המון פוקוס - וזה בדיוק הזמן עבורה להמשיך ולנמף אותו. אין לנו ספק שהיא תעמוד במשימה.
רדיו שטח
פאר טסי עשה השנה את הבלתי ייאמן וחזר לעמוד בשורה הראשונה של אמני ישראל. ההצלחה המטאורית של "דרך השלום" ב-2014 היוותה עבורו גם ברכה וגם קללה בו זמנית, שכן מצד אחד מי היה מסרב לכבוש את המדינה כבר בתחילת דרכו, ומצד שני - הוא לא הצליח לשחזר את ההישג או אפילו לשמור על קיו רציף בתודעה. אי-אפשר להאשים את טסי. כשאתה פורץ עם להיט כל כך ענק, הדרך למטה חלקלקה וקשה עד בלתי אפשרי לשמר את המעמד (נס וסטילה, לתשומת לבכם).
במשך שנים הוא ניסה שוב ושוב אבל עדיין היה מזוהה כ"זמר של שיר אחד", עד שכבר היה נראה שהוא הולך ודוהה מהנוף של המוזיקה הישראלית. שנת תשפ"ג שינתה את הכול: האלבום שלו "רדיו שטח" שינה את התמונה והעביר את פאר לקדמת הבמה. מרשים, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בסרבן ריאיונות ידוע, שלא ממש משתף פעולה עם התקשורת. כשמו של האלבום, כך גם טסי. חרש את השטח. הוא מילא אולמות בזכות עצמו, בלי יח"צ שדוחף לנו אותו לפרצוף. טסי קטף בקלילות את תואר "קאמבק בשנה", ויש לנו תחושה שהפעם הוא פה בשביל להישאר.
אין הרבה אמנים שבונים את ההצלחה שלהם מפה לאוזן. מהיוטיוב ומהרשתות שמעבירות את הבשורה כמו אש בשדה קוצים. אחד כזה הוא אבי אבורומי, שסלל את דרכו להצלחה כמו פעם, Old School, אם תרצו, בלי צוות מנהלים או יח"צ חזק. בלי תחנות רדיו שמחבקות אותו מהשיר הראשון. אבי אוברומי צמח מהקהל. גם כאן, כמו אצל טסי, השטח דיבר בזכות עצמו. ההופעות היו מפוצצות והנתונים ברשת דיברו בשם עצמם.
השנה, משהו קרה: אבי נכנס לליגה של הגדולים. הוא שיחק ב"פאודה", נכנס לפלייליסט עם "ספרי להם הכול" ואפילו לוהק לפסטיגל (ומה זה אם לא חותמת שאתה קורה?). אבי אבורומי מקבל את הכבוד הראוי לכוכב בסדר הגודל שלו, וכיף לראות את זה מהצד. תשפ"ג הייתה רק יריית הפתיחה של אבורומי. מי יודע מה מחכה לנו בתשפ"ד.
ואלה שלא מצליחים לשחזר את ההצלחה
לא משנה מה ימכרו לכם, תשפ"ג ממש לא הייתה השנה של אנה זק ורן דנקר. בשנה הקודמת שניהם היו על הגל: היא עם "מי זאת" ו"לך לישון" והוא עם "בית משוגעים" ו"השמלה החדשה שלי", אבל מאז נראה שהם ברוורס.
יכול להיות שהשניים בחרו חומרים לא טובים או שהם פשוט נחים על זרי הדפנה, אבל אנה ורן הפכו ל"מיינסטריים" - וחבל. אם יש משהו שאפשר ללמוד מנועה קירל, זה שבמקצוע הזה אי-אפשר לעצור לרגע בשביל לקחת אוויר כי לקהל יש זיכרון קצר. אם לא ידברו עליך אז מהר מאוד יעברו לדבר על מישהו אחר, ובתעשייה קטנה שבה כל פרסום הוא פרסום חשוב - אי-אפשר לצאת לשבתון. נתראה בשנה הבאה.