החדש של הרולינג סטונז טוב ברובו, אבל מעורר געגוע עז למתופף שכבר לא איתנו

תחילה, חשוב להוריד את המועקה מהשולחן: העובדה שהרולינג סטונז הוציאו אלבום חדש לעולם אחרי מותו של המתופף הבלתי ניתן לחיקוי צ'ארלי ווטס, שהלך לעולמו ב-2021, אינה "חילול הקודש". השנה היא 2023 והרולינג סטונז שחררו את "Hackney Diamonds", אלבום שכוחו מבוסס על חומרים טריים. "טריים" זאת מילת המפתח כאן.

מיק ג'אגר בן ה-80, קית' ריצ'רדס בן ה-79 ורוני ווד בן ה-76 חברו יחד אולי בפעם האחרונה, לצלילי נביחות הגיטרה שלהם, כדי לנגח בגסות רוח את העדינות שליוותה את הלהקה במשך ששת העשורים האחרונים. ניכר שהחבר'ה הגיעו לרמות הכי גבוהות של טלפתיית רוקנ'רול, כי האלבום החדש לוהט, נשמע ערני ומחובר לשורשים את הלהקה - גם במאה ה-21.

לכתבות נוספות:

• רבקה מיכאלי: "מדאיגה אותי ההתעמרות הבלתי פוסקת בפלסטינאים"
• דווין "דה רוק" ג'ונסון חושף: "הציעו לי לרוץ לנשיאות"
• פרץ עולה להתקפה: "מפגיני קפלן נגד הפצצות צה"ל הם כלבים מסריחים, בוגדים"

מה שעוד ניכר כאן הוא הכוח המניע של האבנים המתגלגלות בגילם המבוגר, כך למשל ג'אגר, שמקפיד לשמור על משטרי אימון מפרכים ומותניים אגדיים בגודל 28 אינץ'. באופן מנוגד להיגיון, הביצועים החיים של חברי הלהקה השתפרו עם השנים, וזה הודות לריצ'רדס, שהחליט לשים בצד את הקוקאין, את הסיגריות - ולעיתים גם את האלכוהול - והכול בכדי לתת את כל כולו למען הלהקה. במילים אחרות: נגמרו הימים שבהם ריצ'רדס המבולבל מנסה לפלס את דרכו לבמה, כמו שיכור שמנסה למצוא את הדרך הביתה אחרי שעות הסגירה של הפאב המקומי.

Hackney Diamonds קרוי על שם הסלנג הלונדוני לפסולת הזכוכית שנוצרת לאחר שהגנב מנפץ את הזכוכית של הרכב, משמע - מישהו שרוצה יותר ממה שהוא צריך לקבל. באלבום הנוכחי, הרולינג סטונז לא מנסים להגשים איזו מיתולוגיית בלוז עתיקה, אלא פשוט מנסים לחיות את האמונה החדשה-ישנה שלהם: לעולם לא היינו מסופקים, ולכן לעולם לא נפסיק את מה שאנחנו עושים. קחו לדוגמה את ווטס המתופף האגדי, אשר הספיק לפני מותו להקליט שתי רצועות מהאלבום: "Mess It Up" ו-"Live by the Sword".

האלבום כולל שיתופי פעולה עם אמנים גדולים שתרמו לשלל שירים, ביניהם סר פול מקרטני, שמספק סולו בס נמוך במיוחד בסגנון פאנק רוק בשיר "Bite My Head off", וסר אלטון ג'ון שהקיש בפסנתר ההונקי-טונקי שלו בשירים "Get Close", "Live by the Sword". מלבדם, באלבום משתתפים גם בהופעת אורח סטיבי וונדר והבסיסט לשעבר של הסטונז ביל וויימן, שתורמים בטוב טעם והופכים את השירים לטובים ומגניבים.

בסך הכול, האלבום מצליח להיות בו זמנית גם שובב וגם מחוייב לרוקנ'רול, במיוחד בשיר "Sweet Sounds of Heaven", דואט רוק-גוספל מלודרמטי מופלא שג'אגר ביצע עם זוגתו לפשע לייידי גאגא, שקול הצחוק החם שלה במשך השיר מסכם את האווירה המופלאה ששוררת באלבום.

לצד זאת, "האקני דיאמונדס" עטוף בפרדוקס משמעותי ואכזרי: אחרי שתשמעו את האלבום בפעם הראשונה, למעשה תרצו להאזין לו פעם הנוספת - וככל שתעשו כן כך הגעגוע שלכם לצ'רלי ווטס יגדל. וזה לא באשמת המחליף שלו באלבום, המתופף סטיב ג'ורדן, שנודע כמשתף פעולה ותיק של ריצ'רדס. העניין הוא שווטס המנוח העניק לרולינג סטונס את ההוויה המהותית שלה, אותה חוויה ייחודית של רפיון חזק ורופף בו זמנית. ווטס ניגן בתופים באופן הזה שנתן לנו תחושה כאילו מעולם לא שמענו את אותה הלהקה פעמיים, ולאחר שאנחנו שומעים את שני השירים בהם תרם את חלקו כמתופף - אנחנו מקבלים טעימה מהעבר המפואר מצד אחד, ומצד שני לא שומעים שוב את להקת "הרולינג סטונס" שאנו מכירים ואוהבים.