"לקח לנו זמן להבין איפה הלהקה מתחילה ואיפה היא נגמרת"

"זה לא מובן מאליו - פעם בכלל היה בלתי סביר שלהקה תחזיק פה יותר מ-4 שנים. אתה יודע, עושים תקליט, שניים או שלושה, שזה ממש נס - וזה מתפרק". כשהמוזיקאי והיוצר אבי בללי אומר את המילים הללו לרשת 13 ביחס ל-35 השנים שעברו מאז צאת אלבומה הראשון של להקתו, נקמת הטרקטור, אפשר להבין מהיכן הוא מגיע.

הרכב שהתאגד מכמה חברי ילדות מאזור גבעתיים-תל אביב בשנת 1988, בללי וחבריו לבטח לא ציפו שקרוב לארבעה עשורים ו-8 אלבומי אולפן לאחר מכן, שמם יהפוך לנרדף למוזיקת אלטרנטיב מקומית, שמשלבת בין המחתרתי ליהודי והאוריינטלי - הרבה לפני שמישהו בכלל העלה על דעתו את הצירוף.

"לקח לנו זמן להבין איפה הלהקה מתחילה ואיפה היא נגמרת", אומר בללי, "אנחנו נורא נרגשים מציון הדרך הזה, מההופעות האלו השנה. זה לוקח אותנו גם לחשוב מאיפה התחלנו. העשייה שלנו מאוד מכבדת את מה שהתחלנו והבטחנו אז - החשיבה, החיפוש".

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• "הייתי ילדה מוזרה שלא הצליחה להסביר את עצמה. כתיבת השירים שינתה הכול"

• "זה חלום שמתגשם": שיתוף הפעולה המפתיע של ברי סחרוף

• מעולם לא ראיתם את המוזיקאי המוערך הזה כל כך חשוף ופגיע

אין ספק שאת החיפוש נקמת הטרקטור עדיין ממשיכה - רק בימים אלו, היא מתכוננת לשתי הופעות גדולות ושונות למדי זו מזו: האחת, ביום שישי הקרוב (7 בנובמבר) במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת פסטיבל תל אביב, בו תופיע עם מיטב להיטיה - "משחק של דמעות", "עפיפונים", "אופניים וספר", "אדון הסליחות" ועוד - ותארח את הדי.ג'יי. והמפיק המוזיקלי עמרי סמדר (שבעברו יצר מיקס מוכר ל"משחק של דמעות"); השנייה, ב-11 בנובמבר, בספרייה הלאומית שבירושלים, במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי, במופע שכותרתו "נקמת הטרקטור: מה לאהובי | מחווה לר' משה אבן-עזרא", בו תחיה הלהקה את יצירתו של המשורר היהודי, מהבולטים ביוצרי תור הזהב של יהדות ספרד ומי ששיריו מחזיקים חיבור מיוחד לבללי.

ספר קצת על החיבור עם עמרי סמדר.
"היה לנו מפגש נורא פורה ומרגש לפני כשלוש שנים, כשעומרי הזמין אותי להופעה וביצענו קצת שירים של 'הטרקטור'. תמיד מאוד אהבתי את המיקסים שלו, וחשבנו שיהיה נחמד להיפגש שוב. זו הרגשה טובה כזאת של מוזיקאי למוזיקאי, רצון להיפגש ולבדוק מה קורה בין פעם לפעם. בעיניי, כל מפגש כזה הוא משהו אחר".

נעבור רגע לפסטיבל העוד, או יותר רחב - לאופי הספציפי של המוזיקה שלכם. אתן אחת הלהקות הראשונות שעיבדו פיוטים יהודיים עתיקים למוזיקה פופולרית, פרקטיקה שנעשתה נפוצה הרבה יותר בימינו אנו, כשהפופ האמוני שולט. כמה האמונה תופסת מקום בחייך?
"לא ניסינו לעשות פופ אמוני, אלא מוזיקה יהודית אמיתית. בראש ובראשונה, הטקסטים האלו בשבילי הם 'זן'. הם המחשבות והרגשות שלי כאדם קודם, לפני שאני יהודי (...) אבל מאחר ואני אכן כזה, יש לי גם את הכלים להשתמש בהם. נקודת המוצא היא הילדות, השבטיות הישראלית. כשהקלטנו את זה לראשונה, לא קראנו לזה בכלל פיוטים - לא ידענו מה זה, עבורנו זה בא מתמימות מלאה, ממקום אסתטי. חשבנו לעצמנו, 'וואו, איזה לחנים יש בבית הכנסת'. עוד יותר, כבר ב-1984, במועדון הפינגווין, אני ואופיר (הגיטריסט אופיר לייבוביץ' - ד"ע) היינו מנגנים את 'אל נורא עלילה' ו'סליחות', כשאנשים פה בכלל לא היו בכיוון של הדבר הזה - ואפילו אנחנו לא הבנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים".

"במקרה של פסטיבל העוד, מה שקרה שעם השנים אבא שלי היה על ערש דווי, ובדיוק פנה אליי אפי בניה (המנהל האמנותי של הפסטיבל - ד"ע) ואמר לי: 'שמע, נשמח שנקמת הטרקטור יהיו פה בפסטיבל העוד ה-10'. אמרתי לו, מה לנו ולעוד? והוא אמר לי שאנחנו הראשונים שהנגשנו את הדבר הזה, פיוט, לאמנות העכשווית - וזה נורא החמיא לי. בגלל שכבר עבדנו עם טקסטים של אבן גבירול בעבר, הוא הציע לי את ר' משה בן עזרא ושמואל הנגיד. בחנתי את השירים וקלטתי שכל הזמן אני בוחר בראשון. הוא ממש דיבר את הכאב שלי כשאבי נפטר. רק אז הבנתי מה זה געגוע, הכאה על חטא, חשבון נפש. ברגע שהגעתי למצב של פרידה, במקרה הזה מאבא שלי, פתאום נהייתי רגיש למילים ממקום אחר. אתה צריך לעבור איזו כברת דרך בחיים כדי להתחבר לשירה הזאת".

אי אפשר לדבר על בללי מבלי להזכיר את צידה האחר של הקריירה הארוכה שלו - עבודתו כמלחין למחול (העבודה עם אוהד נהרין ולהקת בת שבע, לדוגמה), תיאטרון, סרטים וטלוויזיה. מאז שהלחין עם להקתו את הפסקול לסרטו של יוני דרמון ב-1996, "סוף המשחק", זכה בללי ללא פחות מ-8 פרסי אופיר על עבודתו בקולנוע ובטלוויזיה (פסקולים ל"בטיפול", "שטיסל" ו"כנפיים שבורות" הם בין יצירותיו), כשהאחרון שבהם היה רק לפני מספר חודשים - כשזכה למועמדות כפולה בטקס על עבודתו על "ברנינג מן" של איל חלפון ו"הים" של שי כרמלי פולק (הזוכה הגדול של הערב ונציג ישראל לאוסקר), וקיבל לבסוף את פרס הפסקול על האחרון.

איך אתה ניגש לעבודה על פסקול? יש הבדל בינה ובין עבודה על אלבום?
"ברור, זו עבודה בגישה אחרת. אתה עובד לבד, אתה לוקח את ההחלטות ולרוב גם מנגן על הכול. היעד הוא גם אחר, יש דבר שאתה צריך להגיב לו - תמונה או במה - ואתה חייב להיות רגיש לכך. כשאתה עובד עם להקה, אפילו אם אתה מביא שיר שלך, הוא נהייה של כל הלהקה. לא כי זה עניין של דמוקרטיה, אלא כי זו עבודת צוות - ארבעה מוחות שעובדים, וזה מסקרן. זה לא שאני עובד בדבר הזה מתוך פתרון כלכלי, כן? כולנו בלהקה בתוך הסיפור הזה של ההלחנה. השאיפה שלנו תמיד הייתה לעשות מוזיקה לקולנוע ולמחול וגם לתיאטרון ברבות השנים".

אם בפסקולים עסקינן - הסרט "הים", אותו הלחנת, עורר מרגע צאתו סערה פוליטית, והיה יעד למתקפה חוזרת ונשנית מצד שר התרבות והספורט מיקי זוהר. איך אתה מתמודד עם זה?
"יש לנו שרים נורא טיפשים, שיודעים לאן להוסיף את השמן, אתה מבין? הם לא ראו את הסרט הרי, הם מטומטמים מכדי להבין ‫שזה בכלל לא סרט שמאלני או ימני. זה סרט על סיטואציה מאוד טריוויאלית, סיפור נפלא על ילד ערבי שחי בתוך המדינה, וסובל מהחוקים ומהבירוקרטיה הצבאית והאזרחית. החברה הישראלית בסרט מקבלת אותו באהבה, אבל בגלל שמדובר בערבי - אז אותם שרים קמו על הרגליים האחוריות, כי זו מדינה שמנהיגים אותה גזענים".

"מי שרוצה לראות, שיראה, ומי שלא, לא. נהייה לי חשוב בשנים האחרונות להיות מעורב בהפקות שכאלו, ושמתי את מעורבותי בסרט הזה באמונה גדולה כי הוא עוסק במציאות חשובה. אם להיות רגיש גם לילדים ערבים נחשב שמאלני, אז אקח את זה".

בללי יופיע עם להקתו, נקמת הטרקטור, במסגרת פסטיבל תל אביב, ביום שישי, 7 בנובמבר, במוזיאון תל אביב לאמנות; וביום שלישי, 11 בנובמבר, בספרייה הלאומית שבירושלים, במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי.