יובל דיין היא זמרת עם קול אדיר. הגיע הזמן שתתפוצץ עם שירים טובים יותר
הזמרת שאיתנו כבר 13 שנה הוציאה את אלבומה הרביעי, "תישארי את", ולמעט כמה רגעים בודדים - הוא בעיקר נשמע כמו שאר הרפרטואר שלה: גלגלצי, רגוע ולא משאיר חותם - וחבל. זו זמרת שצריכה וראויה לזרוח | ביקורת אלבום
אני מאוד מעריך את המילים של יובל דיין באלבום החדש שלה, "תישארי את". האלבום, הרביעי בדיסקוגרפיה שלה, הוא הראשון שבו דיין כותבת את כל מילות השירים בעצמה. דיין בת ה-29 היא כבר לא אותה נערה מלפני 13 שנה שהחליטה לעזוב את "דה וויס" כי זה יותר מדי מהר לה. כיום היא אישה בוגרת, עם ניסיונות להתמודד עם העולם, ואהבה, ואמונה.
אבל הילדה ההיא עדיין נמצאת בתוכה, וכמו שהילדה ההיא חיפשה את האמת שלה - כך דיין הבוגרת עוסקת בזה המון. בלעמוד לבד על הרגליים, בלהאמין בעצמך בלי רעש מסביב. "תישארי את" הוא אלבום שרוב השירים שבו לא מדברים על זוגיות, לא שירים על "מה אתה עושה, מה אני עושה" שיש בהמון אלבומי פופ. אני ממש אוהב חיפוש עצמי ועידוד עצמי, ודיין נוגעת בזה באלבומה שוב ושוב. אממה, הלוואי שהמוזיקה שמלווה את המילים שלה הייתה מעניינת יותר.
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- אנה וטס - האיחוד: החלו צילומי הסרט "שישי הפוך 2"
- נסרין, איתי, אודיה ושרק: תוכנית פסטיבל חוצות היוצר
- אוסטין באטלר (החתיך) דוהר קדימה, אבל "מועדון הרוכבים" נשאר במוסך
זה תמיד ככה עם דיין. גלגלציות עד הסוף. רגוע, שקט, ואם קצבי אז קצבי הכי פשוט שיש. יש למשל את השיר "עומדת במקום", עם המילים "עומדת במקום כבר לא אכפת לי למה, חיה ת'חלום אנ'לא תלויה בכמה יאהבו אותי היום". אחלה של אחלה. כוח עצמי נהדר. אבל המוזיקליות... השיר מתחיל בגיטרה אקוסטית מעניינת, אלא שאז הוא הופך לאלקטרו-דאנס רך ששמענו כבר כל כך הרבה פעמים, וזה - ותסלח לי דיין - ממש משעמם, ברמה של לרצות להעביר לשיר הבא.
גם השיר הפותח ונושא את שם האלבום, "תישארי את", עוד שיר על כוח והעצמה, נשמע ממש, אבל ממש, כמו השיר "רוקדת" של אניה בוקשטיין (המדבר גם הוא על העצמה אישית).
השיר המקסים שיצא כסינגל, "איפה אתה", נשמע כמו שיחה של דיין עם אלוהים. בשנים האחרונות החלה המוזיקאית תהליך התקרבות לדת, וכמו רבים שמתקרבים - גם לה יש רגעי משבר, והשיר מעביר את זה. כשיודעים שיציאת האלבום נדחתה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר, "איפה אתה" מקבל משמעות נוספת. "האור כבר לא פוגע בי תקופה", זה משפט שכולנו יכולים להתחבר אליו. ועדיין, הקצב הכל-כך מוכר משירים של ארז לב ארי, עידן עמדי ועוד זמרים שהפיק פטריק סבג (האמון על הלחן והפקת כל שירי האלבום החדש) גורם לעייפות בהאזנה.
אפילו בשיר הסיום, גרסת כלי מיתר ל"תישארי את" מהפתיח, התחושה היא שאפשר הרבה יותר. כלי המיתר נותנים עומק, אבל אין שם התפוצצות. לדיין יש קול אדיר. קול שבזכותו, כל אחד יודע, יכלה לזכות בתוכנית שאשכרה נקראה "הקול". 13 שנה אחר כך והיא עדיין לא נותנת לקול שלה להתפוצץ.
באלבום כמה רגעים מעניינים מוזיקלית, כמו למשל הקצב המזרחי ברקע של "נסיכה" (שיר שדווקא המילים בו חלשות יותר), או הקצב הכבד של "מלאך שומר". בשניהם הכול כה רפטטיבי, ו"מלאך שומר" - שלרגעים אף נשמע כמו שיר של יום הזיכרון, ממש הופך למועקה ככל שהוא נמשך.
השיר הכי מגניב באלבום ביי פאר הוא "כמה כמה". פתאום מקצב כפיים, דאנס עם טוויסט. כן, גם כאן המקצב נשאר דומה, אבל לפחות זה אחר, כיפי, משהו לתופף איתו על ההגה. בשיר הזה נשמעת דיין אומרת "עדיף להיכשל עם האמת מאשר להצליח עם השקר", ואולי זו האמת שלה. משהו רגוע, גלגלצי, שירים שבאים בין שירים אחרים ולא משאירים חותם מדי. יובל דיין היא זמרת נהדרת, ובכל זאת - אלבום רביעי שלה, ומי שלא עוקב אחריה מקרוב לא ממש יכול למנות יותר מדי שירים שלה.
אנחנו חיים בעולם עם מפיקים אדירים שיכולים לתת לקול של דיין במה למוזיקה אדירה. תוך כדי ההאזנה חשבתי על בילי אייליש, שעושה דברים כה מיוחדים, ועל דיין - שלחלוטין יכולה לעשות כאלו גם. הרגש שם, החוכמה שם, הקול שם - ועכשיו רק נותר לה להתפוצץ. הרי את אותו משפט עם האמת היא נותנת דווקא בשיר הכי מגניב. אולי יש בה אמת כזו גם? אמת שיכולה להעז, לחפש - גם מוזיקלית ולא רק שכלית?