דפנה דקל: "אני לא רוצה להתבסס על שירי העבר ושבזה יסתכם העניין"
דפנה דקל מודעת למחיר שהיא משלמת כשהיא לא משתפת פעולה עם חוקי הברנז'ה אבל היא מעדיפה להישאר נאמנה לעצמה. אחרי יותר משלושים שנות קריירה היא עסוקה מאי פעם ויש לה שיר חדש עם מסר נוקב. וכן, אחרי שהיא השתתפה באירוויזיון ואפילו הנחתה אותו, יש גם טיפ לזוכה הבא ב"אקס פקטור לאירוויזיון"
"אני ממש גאה ביצירה הזו של השיר ובקליפ של 'מה אתה אומר'. אני מקבלת עליו תגובות היסטריות והוא סך הכל שלושה ימים באוויר. אני מקווה שהוא ממש יתפוצץ ויעביר את המסר", משתפת הזמרת והשחקנית דפנה דקל.
יש בקליפ ביקורת על הדור החדש של הזמרים.
"יש ביקורת אבל אני לא מחבבת את השימוש במילה ביקורת כי זה לא מגיע ממקום של לעשות 'נו נו נו', אלא ממקום של להציף משהו, להעלות ולשים אותו על פני השטח כדי לעורר דיון. בוא נודה על האמת, אני חלק מהדבר הזה. יש פילטרים בטלפון הנייד כשאני מצלמת תמונות ויש לנו צוות ביוטי. הכוונה שלי היא לעניין של מינונים. יש עניין של תוכן, כלומר אם אתה באמת מייצר מתחת לכל זה משהו שהוא בעל משמעות ולא רק מראה חיצוני, אז אחלה. אני מרגישה שמתחיל דיון וזו היתה המטרה".
מישהו/י מהדור הצעיר תפס/ה אותך?
"נועה קירל. אנחנו רחוקות בגיל ורחוקות בטעם המוזיקלי שלנו, אבל אתה לא יכול להתעלם מפצצת הכישרון הזו, פשוט אי אפשר. אתה יכול להגיד שאתה פחות מתחבר אבל היא פצצת כישרון היסטרית. גם לשמח אנשים זו מהות, לא כל הזמן צריך לחלוק רגעים קשים בשירים, כל עוד זה עשוי טוב. מדברים איתי הרבה על הדור הצעיר הזה ועל הפרובוקטיביות והמיניות שלהם. אני חושבת שזה משהו מעבר לשינוי הוויזואלי. בתור ילדה הלכתי עם חולצות בטן ומכנסיים קצרים, וככה גם כל החברות שלי, זו היתה האופנה. זה לא מיוחד להיום וזה לא שהדור הצעיר מופקר, אלא משהו במהות השתנה. משהו בחולצות בטן של פעם היה נורא תמים והיום פחות. אני חושבת שחלק מזה מגיע מחשיפה שבגילם לנו לא היתה. בקושי היו קליפים כשגדלתי וגם אז היה צריך לחפש אותם בתוכניות ספציפיות. רוב הקליפים היו בכלל הופעות מהתוכנית 'זהו זה'. הקליפים היו רגילים או קצת מצחיקים אבל לא היתה תעשיית קליפים שמגיעה מהמקום החושני. היום זה מאוד נוכח וקיים בכל העולם והחשיפה של הצעירים לזה מגיעה בגיל נורא צעיר. יש קליפים נפלאים ומרגשים עם מהות, אבל מה שתופס את העיניים של הצעירים זה דברים יותר צבעוניים וקופצניים. אנחנו לא נחשפנו לזה בגילאים האלה ולכן ללכת עם חולצת בטן לא היה סקסי. כשהילדות בגילנו הלכו עם חולצת בטן זה היה ממקום אחר. זה לא עניין הלבוש אלא מה שעוטף את זה. לצערי אני לא רואה מספיק טלוויזיה וגם לא מקשיבה מספיק לרדיו אז אני לא יכולה לתת עוד דוגמאות. מכיוון שאנחנו מוקפים מכל הכיוונים אז אני כן שומעת שירים חדשים ויש דברים נפלאים מאוד. יש גם דברים פחות טובים אבל ככה תמיד היה המצב".
את לוקחת חלק ברשתות החברתיות?
"יש לי אינסטגרם ופייסבוק ואנחנו מתחזקים אותם אבל אני לא שם. יש לזה מחיר, בטח. אני משתמשת ברשתות האלה בעיקר לדברים שקשורים למקצוע אבל זה פחות מעניין את הגולשים. הם רוצים לראות מה אכלת ועם מי שתית קפה, הם רוצים לראות אותך עם המשפחה שלך ואיפה בילית ואני לא חושפת את הדברים האלה. כדי לתחזק רשת חברתית ברמה שאומן צריך, אתה חייב להיחשף אחרת זה לא מעניין. זה כלי לעבודה ואני לא עושה את מה שצריך כדי שהוא ישרת אותי כראוי, אז אני מוצאת את האמצע מבחינתי".
דרוש: תיאום ציפיות עם עדן אלנה (טור דעה)
יאיא כהן אהרונוב: "לפעמים אני מרגיש שאני מלך העולם ולפעמים רק טיפה בים"
שנתיים אחרי האירוויזיון, קובי מרימי יוצא מזה עם שיר חדש. ראיון בלעדי!
לא חלק מהתעשייה
אם סופרים את ימיה בלהקה צבאית בחלק מתעשיית הבידור, דקל בת ה-55 משתכשכת בתעשייה 37 שנים ארוכות שמלאות ביצירה, אבל לדבריה היא לא מרגישה חלק אינטגרלי ממנה. "אני לא מתייחסת אל מה שאני עושה כחלק מהתעשייה. אני עושה דברים שאני אוהבת אבל זה לא חלק מדבר גדול אלא משהו שלי, פראי וקטן שמדי פעם יוצא החוצה לקהל. להיות חלק מהתעשייה זה להיות שם ואני לא באמת שם. אני לא מגיעה למסיבות, פתיחות או סגירות. זו בחירה מודעת, לחלוטין. מזמינים אותי ואני לא מגיעה. בעיניי זה לשרוף זמן על כלום ואין לי הרבה זמן פנוי. מעולם לא עניין אותי ללכת לאן שהוא כדי שיראו אותי. יש לזה מחיר, אני מניחה. בתעשייה של היום עם הרשתות החברתיות זה לא הדבר הנכון לעשות".
איך שומרים על רלוונטיות לאורך תקופה כזו ארוכה?
"קודם כל אני חושבת שצריך ללכת אחרי הלב וליהנות ממה שעושים. הרלוונטיות היא טריקית. אם אתה רוצה להיות רלוונטי וללכת אחרי מה שהולך עכשיו אתה תאבד את עצמך ועשוי לצאת פתטי ממש. אני מרגישה שהרלוונטיות היא להיות מודע למה שקורה, לעבוד עם אנשים שמכירים את השטח, ועדיין, כדי להישאר בתחום לאורך שנים אתה צריך להישאר נאמן לעצמך. מאז שחזרתי ממש לתחום המבוגרים והתמקדתי בו בלבד, חזרתי גם עם סינגלים וגם עם מופע שכולל ארבעה נגנים. לפני הקורונה היתה המראה יפה של המופע ויצא אלבום אוסף. אם הייתי יכולה הייתי עובדת עכשיו על אלבום כי זו המהות של מוזיקאים, אבל אין לו מקום היום. זו הסיבה שאני מוציאה סינגל אחרי סינגל. איזה קיום יש לי בתחום כזמרת אם אני לא משחררת שירים חדשים? אני לא רוצה להתבסס על שירי העבר ושבזה יסתכם העניין".
איך המחסור במוזיקה מקורית בפריים טיים משפיע על התעשייה ועליך?
"זה מאבק עיקש שאתה שורף בו המון אנרגיה, כסף וזמן וזה לא תמיד צולח. אין לי ספק שאם היה מקום שאתה כן יכול להגיע אליו עם השירים בפריים טיים הרבה מאוד שירים שהלכו לאיבוד עם השנים היו מקבלים את המקום שמגיע להם. יש המון שירים טובים, גם שלי, שאני חושבת שהם היו חזקים מאוד והיינו בטוחים שיקרו איתם המון דברים אבל לא מצאנו להם את הבמה. השוק היום מפולח לכל כך הרבה פלחים קטנים קטנים, שהסיכוי לתפוס כמות גדולה של קהל קלוש ממש".
את מופיעה בימים אלה בהצגה "שוק המציאות" של תיאטרון חיפה. איך היתה החזרה לבמות אחרי ההפסקה הכפויה מהקורונה?
"אלון אופיר ואני לא נשמנו מאחורי הקלעים. אני תמיד מתרגשת לפני הופעות אבל בהופעה הראשונה מהחזרה מהקורונה לא נשמתי. 'שוק המציאות' זו הצגה שמבוססת על השירים של נתן אלתרמן שאת רובם הוא כתב ל'שוק המציאות' וחלקם כבר היו שירים שהיו קיימים לפניה. כשפנו אלי מתיאטרון חיפה לעשות את ההצגה בתקופת הקורונה ישר אמרתי כן ואחרי זה אמרתי 'אלוהים אדירים, מה עשיתי?'. זה לא המקום שרציתי להסתובב בו. אלה חומרים מיושנים מאוד מצד אחד, ויש נעליים ממש גדולות להיכנס אליהם מהצד השני. אילי גורליצקי ויונה עטרי עשו עבודה נפלאה בפעם הראשונה שההצגה עלתה על הבמות. היום אני מברכת על ההצגה הזו. אלון אופיר הוא פרטנר מהחלומות, הוא כל כך מוכשר. אני מרגישה שאנחנו מושכים אחד את השני למעלה. עוד בחזרות התחלנו להשתעשע עם ההצגה וקרו הרבה דברים טובים. הבאנו אותה קצת יותר לעידן הנוכחי, אבל לא היותר מדי כדי שלא יאשימו אותנו שהרסנו אותה. ההצגה הזו נתנה לי במה להוציא הרבה דברים שחיכיתי שיראו שיש בי. אני עושה המון מערכונים וקטעים קומיים שהקהל שואג מצחוק וזה כיף לי, אני נהנית מזה. יש המון ריקודים וזו הצגה שהיא מתנה עבורי".
זה רק ספורט
ייצגת את ישראל באירוויזיון עם השיר "זה רק ספורט". מה הטיפ שיש לך לזמר הבא שייצג אותנו?
"יש לי טיפ גורף לכל הקריירה – אם לא תיהנו מזה, זה לא שווה את זה. היה לי שבוע כייפי במאלמו, שבדיה ואני רוצה להמשיך לזכור את הכל משם. היו רגעי מתח אבל כל הדבר הזה היה עם פאן וזה מה שנשאר איתך. אם אתה זוכה נשאר איתך גם פסלון, אבל אם לא זכית זה מה שנשאר לך. אני אוהבת את 'זה רק ספורט' וגאה בו".
זכור לי שבכלל לא רצית להשתתף באירוויזיון.
"נכון, אבל אני אוהבת הרבה דברים שלא רציתי לעשות בזכות אנשים טובים שהכריחו אותי. גם ההנחיה של האירוויזיון קרתה בטעות. לא רציתי לעשות את זה ושלמה צח, המנהל שלי שגם דחף אותי לעשות את האירוויזיון, אמר לי ללכת לעשות אודישן והשאר היסטוריה (תוכלו לצפות בדפנה דקל וסיגל שחמון שרות את "לחיים" מתוך אירוויזיון 1999 מירושלים כאן). אין ספק שהרבה יותר כיף להנחות אירוויזיון מאשר להשתתף בו כזמרת, על אף שהקושי בהנחייה הוא שזה לא נגמר אחרי שלוש דקות אלא אחרי שלוש שעות. אחד הדברים שאני הכי זוכרת זה אותי נגררת אחרי יגאל רביד (הנחה לצידה ולצד סיגל שחמון את האירוויזיון בירושלים - ג.י) בעלייה הראשונה לבמה. היה מסלול הליכה מהקהל לבמה והוא היה בשיפוע כלפי מעלה. אני וסיגל נכנסו לאולם מהאזור של הקהל והיינו אמורות לעלות למסלול ההליכה ומשם לבמה כשאנחנו נועלות נעלים עם עקב מטורף. זה היה הדבר היחיד שלא בדקנו, אם אנחנו יכולות ללכת על המסלול הזה עם הנעליים שלנו. עליתי לבמה ובמקום ללכת קדימה, בגלל השיפוע הרגשתי שאני הולכת אחורה והחזקתי חזק את יגאל כדי שהוא יגרור אותי לבמה. זה היה טראומתי מבחינתי. ככה מתחילים אירוויזיון?".