"אנחנו מייצרים את עולם האשליות. הלילה הוא לא מוצר אמיתי, יש פה משהו קצת רוחני"

כשדי.ג'יי ארמין ואן ביורן הגיע לישראל בתחילת השנה, חיכתה לו בגרין רום הפתעה שספק אם ציפה לפגוש. ואן ביורן, נכיר למי שלא, הוא ד'י.ג'יי הולנדי שמדורג במקום השלישי בדירוג הפופולרי של dj mag העולמי, והוא אחד מהדי.ג'ייז האהובים בישראל בכל הזמנים (כך אומרים יודעי דבר שהם לא כותבת שורות אלו) - אז מה רבה הייתה ההפתעה על פניו כשהוא ראה את אחד ממפיקי המופע שלו רדום על הספה שלו.

"היה לו חדר מאחורי הבמה", משחזר המפיק העייף, אריאל בכר. "אני וארז מצאנו את עצמנו הולכים אליו עם מגש פירות ומגש סושי. תראי מה זה, אנחנו עושים הכול - מגישים לו אוכל ואפילו מארגנים לו את המגבות בחדר. בכל מקרה, הלכנו לשם ובטעות נרדמתי אצלו בחדר. זה פשוט כי לא ישנתי ב-48 שעות שלפני כן. פתאום הוא נכנס והפתיע אותנו".

תכירו, האחים אריאל (26) וארז (35) בכר, מפיקים ישראלים שמתמרנים בין הפקות פסטיבלים, עיצוב קליפים לעומר אדם, שיחות עם הראפר דרייק (כן, זה שאתם מכירים), בימוי סדרות רשת ודאגה לכל רצונותיהם של האמנים שהם מביאים לארץ. אז פלא שאין להם זמן לישון?

אז הגשתם לארמין סושי ופירות. יש לדי.ג'ייז בקשות מיוחדות כשהם מגיעים לכאן? משהו בסגנון, "נרות ללא ריח וצמחייה ירוקה" כמו שג'ניפר לופז רצתה בבקסטייג' שלה? 
ארז: "זה בעיקר ענייני אגו. יש את ההוא שיבקש שהבמה תהיה בגובה שונה משל השאר, יש את זה שדורש שאף אחד לא ייגע בפלטה לפניו ויש את מי שיבקש להיות גדול יותר בפוסטר של האירוע".

אוי נו. 
"את יודעת, זה כזה, ההוא לא מסתדר עם ההוא, לזה אסור להיפגש עם זה, והשני לא רוצה לראות את השלישי. במצב כזה אני צריך לשנות את הכול וזורק שבועיים של עבודה לפח. הקהל מגיע למסיבות שלנו אחרי עבודה מאוד קשה ודברים שמשתנים. אנשים לא חיים את התהליך שאנחנו ואיתן סלימי, המפיק שעובד איתנו, עוברים - וזה תהליך מאוד ארוך".

 

החתול, הכלב והרוקנרול

 

השניים נולדו וגדלו בראשון לציון למשפחה מסורתית בת ארבע בנים "חוליגנים", כלשונם. ההורים והאחים עובדים במאפיה המשפחתית, למעט אריאל וארז שבחרו בנתיב אחר. "מגיל צעיר אהבתי אומנות", מספר אריאל. "אני לא רוצה להישמע קלישאתי, אבל זו אפילו לא הייתה בחירה. לא הסתדרתי בכלל בבית הספר או במסגרות".

ארז: "הוא היה הולך לבית הספר פעם בשבוע".

אריאל: "נכון, ובואי נגיד שאני לא זוכר יותר מדי מהשיעורים. פחות אהבתי ללמוד ותמיד הייתי ילד יצירתי עם יצרים. הייתי מצייר בשיעור ורק רוצה לחזור הביתה ולעשות את השיט שאני עושה, ועם הזמן זה יצק לתוכו את המקצוע שלי".

וכבר כשהיה בן 18, מצא את עצמו אריאל מיח"צן מסיבות של המועדון המיתולוגי החתול והכלב כשלצידו אחיו הגדול. "באחת הפעמים שהלכתי למועדון, הגעתי במקרה למשרדי ההנהלה. הבעלים התחילו לדבר איתי והתעניינו בי. סיפרתי להם שאני אוהב לצלם ואז הצעתי שאעשה שפה ויזואלית למועדון, אפטרמובים וכאלה. בהתחלה הם לא כל כך הבינו מה זה כי זה לא היה משהו מקובל. משם, דברים פשוט התחילו להתגלגל".

אבל באמת מה זה אומר "שפה ויזואלית למועדון"? 
"זה אומר שאם עכשיו מגיע די.ג'יי למועדון ואני צריך ליח"צן את ההופעה שלו, אני מקבל חומרים שלו מחו"ל, שומע את המוזיקה כדי להבין את השפה והכיוון, מה הסגנון שלו, מי הקהל שלו - ועושה את הטיזרים לקידום ההופעה. בסופו של דבר, אנחנו מייצרים את עולם האשליות. הרי הלילה הוא לא מוצר אמיתי, יש פה משהו קצת רוחני".

מה הכוונה?
"אנחנו מוכרים איזשהו סיפור ללקוח. את יודעת, אם אני אקח את האלכוהול ואדליק את האור - האווירה תהיה הרבה פחות סקסית. אנחנו יוצרים לילה לא בסיסי בחוויה שלו".

תגיד, איך בחור בן 18 מגיע למועדון כמו החתול והכלב ולא מאבד את עצמו?
"תראי, זה באמת היה מועדון סופר הארדקור שהכניסה אליו הייתה מותרת מגיל 25 בערך, אבל אני נכנסתי בכל זאת. התקופה הזו הגיעה עם המון שיכרון חושים ודברים שאי אפשר להגיד בכתבה. את יכולה לתאר לעצמך, אלו שלוש קומות מתחת לאדמה, קורים שם עניינים ואני נחשפתי לדברים מבלי שהיה לי רקע כבליין לפני. יש משהו מטלטל נפשית בזה שכילד בן 18 אתה צריך ללמוד להגיד 'לא' אבל בסוף, זה שוחק את סף הריגוש ואתה מבין את הפרנציפ די מהר. מבינה? לא באנו לעשות בלאגן, באנו לייצר אומנות.

"למזלי, אני - וגם ארז - אנשים עם דעה מאוד מוצקה. יש לנו עמוד שדרה מאוד חזק. אנחנו לא עושים סמים וגם לא מעשנים. כשאני עובד אני מנסה לשמור על עצמי. נכון, חלק מהשחרור זה לעשות שטויות ואתה חייב לעשות את זה, אבל אצלי זה לא מתבטא בסמים וכאלה. אני באמת לא מנסה להיות מגניב בשום צורה. אני חושב שהרבה יותר מגניב זה לא להתפזר ולהיות בסטייט אוף מיינד של יצירה ורצינות. אנחנו על ההפקה במאה אחוז".

 

"לשמוע מדרייק שאנחנו סופר קריאטיביים זה כזה, 'וואט דה פאק אחי?'"

 

אחרי התקופה בחתול והכלב הם חשבו בגדול יותר וטסו לארצות הברית, שם נפגשו עם נשיא חברת CAA שמנהלת בין היתר את בריטני ספירס ואריאנה גרנדה. מאז, הם מספרים, הם משמשים כמעין מתווכים בין חברות לבין הסלבס בהוליווד. "יש שם המון משחקי אגו", מספר אריאל, "ובהוליווד הם לא סוגרים עסקאות כמו ישראלים שחותמים על חוזה בבית קפה. שם הם מאוד קשוחים, זה אחרת, אז בעצם אנחנו אלה שדואגים להסכם ומתווכים בין הצדדים. זה נוח לכולם והאגו של אף אחד לא נפגע".

רגע, איך בכלל הגעתם לנשיא של CAA?
ארז: "שלחנו הרבה מיילים ושם פשוט פתחו לנו את הדלת כי ראו שבאנו עם דברים חדשניים. אגב, יש לנו גם קשרים עם אולפני האחים וורנר, נוצר בינינו קשר מאוד טוב והיום זה כבר קשר חברי. בכל מקרה, בזמנו, עשינו כמה שיתופי פעולה, לא חייבים להזכיר שמות, בין חברה לעגלות תינוקות לבין מפורסמות שבדיוק ילדו. הייתה תקופה בהוליווד שממש כולן היו בהיריון, כמו למשל מילה קוניס, ג'סיקה אלבה וסקרלט ג'והנסון. כולן היו בהיריון אז אנחנו תיווכנו בין השחקניות לחברת העגלות. הן קיבלו את המוצר, יצאו איתו לרחוב - והפפראצי צילמו".

אריאל: "זה עוד היה בתקופה של הפפראצי".

ארז: "נכון, וזה היה שיווק מגניב כזה. אנשים שמו לב לעגלות כי השחקניות השתמשו בהן. היה דיבור וזה עשה באזז טוב. בכללי, אנחנו מאוד מקושרים עם כולם, הם מאוד סומכים עלינו כי הם גם יודעים שאנחנו לא מוציאים החוצה שום דבר, גם לא סכומים של חוזים".

אריאל: "לוקח שנים לבנות איתם אמון".

ארז: "אם אני צריך מחר את בראד פיט - מחר הוא יהיה פה. אני אארגן אותו במחירים הכי טובים, והמנהלים שלו יודעים שמה שאנחנו נעביר אליו זה את העסקאות הטובות במחירים הכי טובים".

הקשרים שיצרו ובקבוק וודקה אחד שעיצבו הביאו אותם עד לאחד הראפרים הכי מצליחים כיום בעולם אם לא ה- דרייק. "זה התחיל בקטע של קריאייטיב", אומר ארז. "יצרנו בקבוק תלת מימד בצורה של קוביות קרח, משהו מיוחד ומטורף. הבעיה היא שאחרי שעיצבנו אותו לא מצאנו אף חברה בעולם שיכולה לייצר את הבקבוק. אמרו לנו שזה קשה מדי".

אריאל: "טסנו מסביב לעולם כדי לחפש מי ייצר לנו אותו. היינו בפולין, צרפת ואפילו הגענו לרוסיה ונפגשנו שם עם אנשים כמו במאפיה הרוסית. ברור שבסוף לא יצרנו איתם את הבקבוק, כן? בסוף הגענו לאיזו חברה באיטליה שתייצר לנו אותו, בעוד שאת המשקה עצמו בכלל מייצרים לנו בפולין".

ואז הגעתם לדרייק? רציתם שהוא יהיה הפרזנטור? 
"דיברנו איתו ישירות. הוא עף על העיצוב ובכלל על העובדה שאנחנו אחים. את יודעת, לשמוע מדרייק שאנחנו סופר קריאטיביים זה כזה, 'וואט דה פאק אחי?'"

נו, ואיך זה נגמר?
ארז: "הוא נתן לנו את הברכה שלו והוא מעוניין אבל יש עוד שיקולים - ואלה כבר שיקולים של חו"ל. נניח, לפאף דדי גם יש מותג וודקות, אז במצב כזה דרייק חושב האם נכון לו להיכנס לתחרות עם החבר שלו. אנחנו מהצד שלנו לא לוחצים כי אנחנו מבינים את העולם הזה, אנחנו הרי מתעסקים בו בעצמנו. מה שכן, הסוכנים של דרייק אוהבים אותנו אז הם רוצים לבדוק איתנו עוד אופציות".

אם לא יסתדר עם דרייק, השניים תמיד יוכלו לפנות לעומר אדם איתו כבר שיתפו פעולה בעבר, כשבין היתר יצרו עבורו את הקליפ לשיר "חצי דפוק". "עומר, מעבר לזה שהוא זמר אדיר ואמן בכל רמ"ח איבריו, הוא בן אדם שיודע מה הוא רוצה", אומר עליו אריאל. "עברנו יחד תהליך שמאוד הפרה אחד את השני, הוא היה מעורב בכל פרט ופרט. בקליפ, יצרנו את הפנים שלו בתלת מימד ברזולוציות הכי ריאליסטיות שיכולנו להגיע, ואחרי כמה חודשים טובים של עבודה, ראינו את הדמות שבנינו מתעוררת לחיים".

 

די.ג'יי וגרפיטי על במה אחת

 

צמד האחים הם גם הראש מאחורי פסטיבל לייפטיים הנערך אחת לכמה חודשים ומציע את הגרסה הישראלית, אם תרצו, לטומורולנד. כמו הרבה רעיונות גדולים, גם זה נולד בקורונה. "רצינו ליצור בייבי משלנו, שלא רק נקדם רעיונות של אחרים", נזכר אריאל. "דיברנו עם איתן והצענו שנפיק פסטיבל טכנו שמשלב בתוכו גם מוזיקה אלקטרונית על כל גווניה. אחרי שיחות, ב-3 בבוקר, ארז הציע שנקרא לזה 'לייפטיים'".

שזה?
"בן אדם יכול לתכנן תוכניות 50 שנה קדימה, ואז הוא ילך ברחוב וייפול עליו פסנתר. זה הזמן ליצור, ומבחינתנו חיות זה המקביל לאומנות. אנחנו תמיד מחפשים לעשות משהו חדש שלא היה כאן קודם".

אז מה בעצם מיוחד בפסטיבל שלכם?
ארז: "אנחנו מייצרים פסטיבל מוזיקה שהוא לא זול בנראות שלו. אנחנו הפסטיבל היחיד שיוצר טיזרים בתלת מימד ומעבר לזה, בפסטיבלים שלנו את תראי שיש ליד הבמה של הדי.ג'יי שני ציירי גרפיטי עם ספוטלייט עליהם. בזמן שהדי.ג'ייי מנגן - הם עושים את האומנות שלהם. אנחנו חושבים שאומנות של צייר היא אומנות בדיוק כמו זו של הנגן, ולכן החלטנו לתת במה גם לאומנות כזו".

אריאל: "אנחנו מראים שאין הבדל בין נגן הסקסופון שעומד בנחלת בנימין לבין הצייר. רצינו שכל עשרות האלפים שיש בקהל יצרכו אומנות גבוהה של ציור בזמן שהדיג'יי מנגן. כשאתה מגיע לפסטיבל כזה אתה רואה כמות עצומה של אנשים שרואים אומנות ולא רק מוזיקה, ופתאום אתה אומר, 'וואי, אני עושה משהו שונה'. אלה דברים שפחות קורים. אני וארז ממש התאבדנו בכל הכוח על הפסטיבל שלנו ואני רוצה להאמין שהתוצאות מדברות בעד עצמן. הנה, הבאנו את ארמין, טייסטו, הארדוול - הם סופרסטארים".

ארז: "הארדוול בחר לפתוח את הקאמבק שלו אצלנו אחרי ארבע שנים של שקט".

אתם אלה שאחראים גם על הליינאפ של המופעים?
אריאל: "לא, יש לנו אנשים שסוגרים את הליינאפ. אבל אני וארז אחראים על הרבה. אנחנו אלה שיוצרים את הצמידים שמחלקים לקהל בכניסה, אני זה שחושב על הפוסטרים, על העיצוב. הכול נכנס ויוצא מהסטודיו שלנו. אנחנו גם מתכננים את הבמה, אני יושב עם המשרטט ואין מצב שהוויזואליה ברקע של הדי.ג'יי תנגוד את הפרסומים שלי.

"צריך להבין שבסוף, האמן שמגיע - וגם הקהל, אגב, יוצא שגריר ורוצה לחזור. אנחנו מייצרים סיפור אחר, זו לא מסיבה במועדון בתל אביב שדקה אחרי שהיא נגמרת חוזרים הביתה. לא, זו חוויה של טיסה, מלונות, חופשה של שלושה ימים של מוזיקה ואני מאמין שאנחנו גם מביאים ערך מוסף של אומנות".

יש תחתיכם עובדים?
"לא. יש את איתן שכבר 25 שנה נמצא בתחום הזה ועובד איתנו, והוא בעצם זה שגורם לכל זה לקרות. אנחנו הגרפיקאים, המעצבים, אנשי הסושיאל ואלה שעושים את השילוט והגידור. אני אפילו זה שמקליט את הקריינות של 'בחסות' כשאנחנו פורסים חסות על כתבות בגיא פינס".

עכשיו אני מבינה למה נרדמת אצל ארמין.
"24 שעות ביממה זה קצת בשבילי. הגעתי לריאיון הזה אחרי שלא ישנתי הלילה בכלל".

ארז: "אני ישנתי שעתיים".

 

"זה מגניב לשמור שבת ועדיין לשלב את המסיבות וליהנות"

 

השניים רווקים ("מסמנים אותנו מטרות במסיבות שלנו, זה מחמיא ומרים לאגו"), וגם - תתפלאו או שלא - שומרים שבת. הם גדלו כאמור בבית מסורתי אבל כיום לא תמצאו עליהם סממנים דתיים. כשרואים אותם יש שחושבים שהם "כופרים", לדברי אריאל, וכשהם מספרים שהם לא עובדים בשבת, יש כאלה שפשוט "לא מאמינים" להם, לדברי ארז.

מצד אחד אתם שומרים שבת, אבל מצד שני מארגנים מסיבות להמונים - בשבת.  
ארז: "בין החוגגים יש קהל ששומר שבת והוא בוחר באיזו מסיבה להיות. בסוף שבוע של פסטיבל יש מסיבה בחמישי בערב, בשישי בצהריים - וגם בשישי בערב ובמוצאי שבת. אפשר להגיע אלינו לפסטיבל ולשמור שבת, וזה מה שאנחנו עושים".

אריאל: "את יודעת למה אני שומר שבת? קצב החיים שלנו נורא גבוה ומלחיץ. אני מרגיש שאנחנו נוסעים על 200 קמ"ש ויש לי שתי אופציות - או שאדפוק ברקס או שאתקע בקיר. אני מעדיף לעצור בצד פעם בשבוע, לחשוב על מה שהיה ולראות מה יהיה. הקהל מאוד מופתע מזה".

ואם פתאום יש קרייסס באיזו מסיבה בשישי בערב? 
אריאל: "אני וארז נמצאים בקרוון מאחורי הבמה כדי לראות שהכול קורה כי אנחנו בלי פלאפון, כך שאם יש משבר יודעים למצוא אותנו. חוץ מזה, יש גם את איתן".

ארז: "אנשים פוגשים אותנו באמצע היום ואומרים לנו, 'יאללה, ניפגש בערב, יהיה מדהים', ואני ואריאל כזה, 'לא, אנחנו שומרים שבת'. בהתחלה הם לא מאמינים, ואחר כך אומרים לנו, 'איך ריגשתם אותנו'. לכל אחד יש את הנקודה הזאת. זה כיף ואני באופן אישי חושב שזו בשורה. אני לא חושב שאני משפיע על מישהו שמחלל שבת".

אריאל: "נכון, כי אם הוא לא ירכוש את הכרטיסים למסיבה שלי אז הוא ירכוש אצל מישהו אחר".

ארז: "אני רוצה להגיד לאנשים שזה מגניב לשמור שבת ועדיין לשלב את המסיבות וליהנות".

ומה יקרה אם מישהו מהאמנים יזמין אתכם לחגוג בשישי?
ארז: "זה קרה! אולגה קורולבה הזמינה אותנו לארוחה, ועכשיו לכי תסבירי לה מה זה קידוש ולמה אנחנו לא מגיעים".

אריאל: "יוצא שלפעמים אנחנו כמו מעין 'מוותרים', למרות שזה לא ויתור, אבל אנחנו מוגבלים במה שאנחנו יכולים ורוצים לעשות".

וככה אולגה נשארה לבד בארוחת שישי?
"לא, איתן הלך איתה".

מזל שיש את איתן.
אריאל: "איתן לוקח אותם הרבה לארוחות, האמנים שמגיעים לכאן אוהבים את האוכל פה".

ארז: "הדי.ג'ייז גם עפים על הקהל הישראלי. הוא מדהים בצורה בלתי רגילה".

אריאל: "נכון. הדי.ג'ייז גם באים לכאן משוחררים, רוצים ליהנות, והארוחות האלה זה דבר מאוד מחבר. אבל את יודעת מה? אנחנו מרימים צ'ייסרים עם האמנים הכי גדולים בעולם ובכלל מה שהכי מרגש אותנו זה קולנוע. מגניב אותי יותר ללכת לסרט מאשר למסיבה. אני בכלל לא שומע טכנו או מוזיקה אלקטרונית".

עבודה עם אחי זה הכי

 

בואו נדבר רגע על היותכם אחים. איך אתם מצליחים לעבוד יחד? לא יודעת אם הייתי יכולה לעבוד עם האחיות שלי.
אריאל: "זה לא מרגיש עבודה. זה מרגיש לך עבודה ארז?"

ארז: "האמת שלא".

אריאל: "זה מרגיש טבעי, אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים".

ארז: "נכון, יש לנו את אותו ראש".

אריאל: "הקשר בינינו וגם עם איתן הוא כמו מיתר בגיטרה. אנחנו תמיד עובדים על זה, מכוונים את הטון ומנסים לדייק אותו כמה שיותר. מהפקה להפקה אנחנו מתחדדים".

ועדיין, אני בטוחה שיש לפעמים מתחים וויכוחים. 
אריאל: "אין. בלי עין הרע, תכתבי בכתבה שלוש דפיקות על השולחן. באמת שאין ריבים, אנחנו באותו ראש. חוץ מזה, בסופו של דבר אנחנו באים לייצר כיף, ואם לא יהיה לנו כיף - זה לא יראה טוב. אנחנו מקיימים בלילה שיחות עבודה אחד עם השני במשך 5 שעות ולא מרגישים את זה".

ואתם מצליחים ליהנות בהפקות שלכם? 
ארז: "אנחנו בעיקר דואגים ורוצים שהכול יעבור חלק".

אריאל: "אין לנו זמן לעשות שטויות באירוע. את יודעת, בכל הפקה מחדש אנחנו לומדים מה צריך לשפר. אין מר מושלם ומי שאומר את זה משקר. הפקה יכולה להיות מדהימה ובלי הרבה טעויות, אבל להגיד לך שהכול הולך חלק? הקהל יושב ונהנה ולא יודע מה קורה מאחורי הקלעים. אתה יכול לצעוק על כל העולם ולהשתגע כי יש לחץ באחת הכניסות, אבל אף אחד לא יהיה מודע לזה כי כולם רוקדים ונהנים - אבל אנחנו לא נהנים באותו זמן".

אז אני מניחה שלא אתפוס אתכם שיכורים באחת המסיבות שלכם.
אריאל: "בהפקות שלנו יש לנו גישה חופשית לאלכוהול, כמה שנרצה - אבל לעולם לא תראי אותנו עם כוס אלכוהול".

ארז: "אנשים רואים אותנו עם בקבוק מים או כוס סודה ולא מבינים. הם מציעים לנו לשתות איתם אבל אני לא יכול לאבד את עצמי ולהיכנס לערבוב של המסיבה. אני ואריאל צופים מהצד, מבינים מה עשינו עכשיו ומה נשפר להבא".

אריאל: "אנחנו באמת חסרי מנוחה באירועים שלנו. כולם נהנים ואנחנו לא, אנחנו חושבים מה יהיה בפעם הבאה".

אתם כמו כלות בחתונה של עצמן. 
"בדיוק, אנחנו עוברים שולחן שולחן ובודקים שטעים, עולים לעמדה ומסתכלים מה קורה. את יודעת, זה נראה הכי סקס סמים ורוקנרול, אבל בתכל'ס אתה לא באמת יושב כי אתה צריך לבדוק שהכול מתפקד. מה שכן, אני בהחלט יכול להתפרק בימים שלפני המסיבה או אחרי. אבל באותו יום? לא".

 

לרכישת כרטיסים למסיבה שלTiesto בפארק תמנע לחצו כאן