55 שנים אחרי מותו: המורשת הבלתי נגמרת של נתן אלתרמן

נתן אלתרמן היה מהיוצרים הבולטים והמשפיעים בתרבות העברית של המאה ה־20. הוא כתב שירה, פובליציסטיקה, מחזות ותרגומים – ובכל תחום הצליח להפוך את העברית לכלי חד, עשיר, ולעיתים גם מפתיע. שיריו הפכו לנכסי צאן ברזל, טוריו עוררו סערות, ומעמדו הציבורי הפך אותו לדמות כמעט מיתית עוד בחייו. לציון 55 שנים למותו חזרנו לכמה נקודות מרכזיות בחייו.

החוקרת זיוה שמיר כתבה כי "בשירי אלתרמן המציאות אפופה בערפל כבד", והציעה שדווקא הרקע הלא שגרתי שלו במדעי הטבע תרם לדרך הייחודית שבה התבונן בעולם – מדויקת, רגישה ומלאת עומק.

בשנת 1934, כשהיה בן 24 בלבד, פרסם נתן אלתרמן את השיר "ערב עירוני". שיר שכולו ערבוב של אור, תנועה וזיכרון, שמצליח ללכוד תחושה עמומה של יופי שמתקרב ונמוג באותו רגע ממש. באחד הבתים היפים בשיר, אלתרמן מתאר ילדה חולפת באוטו, חיוך שנשאר באוויר, וזיכרון של רגע שאולי לא באמת התרחש, אבל בכל זאת נחרט:

"נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתָיָה
אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ
מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה
נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד"

יש משהו בבית הזה שלא נותן לדברים להיעלם. גם חיוך חולף, גם מבט רגעי, גם מה שלא קרה – הכול נרשם איפשהו, כאילו נועד להישמר. ולמרות השפה המאופקת, דווקא שורת הסיום של השיר מצאה לה מקום מפתיע: במשך שנים היא שימשה כמין סיסמה לא רשמית בקרב חיילי בה"ד 10, בית הספר לרפואה צבאית ("מי שיגיע עד הסוף, ירצה לבכות מרוב תוחלת״).

בשנת 1938, על רקע המרד הערבי הגדול והמתח הפוליטי בארץ, כתב אלתרמן את השיר "תוצרת הארץ". זהו שיר סאטירי שנכתב לתיאטרון המטאטא, ובו הוא מביט בעין ביקורתית על הדור הצעיר של התקופה:

"זֶה הַדּוֹר – דּוֹר יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ
מְנַמְנֵם וְלָקוּם מֵאַחַר
הוּא זָקוּק לְנָבִיא וּמוֹכִיחַ
אוֹ לְפָחוֹת – לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"

בכמה שורות פשוטות, הצליח לתאר תחושת תקיעות בין אידיאלים גדולים לחיים שמתנהלים באדישות. אלתרמן רואה דור שממתין למשהו גדול, אבל לא ממש מוכן לזוז בעצמו – ולכן הוא מציע, באירוניה דקה, שלא נביא הוא צריך, אלא פשוט מישהו שיצלצל לו בבוקר.

כעבור כמעט עשור, בסוף דצמבר 1947, פחות משלושה שבועות אחרי החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, פרסם אלתרמן את השיר "מגש הכסף" בטורו בעיתון דבר. הוא היה אז בן 37, ונחשב לדמות ציבורית בולטת; מי שידעו שהוא יוכל לתת לרגע קול ומשמעות. למרות שהמלחמה הייתה רק בתחילתה, וכבר נפלו קורבנות ראשונים בעקבות ההתפרעויות וההתקפות, אלתרמן הצליח לראות את מה שעוד עומד לבוא: הוא הבין שהדרך לעצמאות תעבור דרך שדה קרב, ושהדור הצעיר ישלם עליה בגופו. כשהלחימה התרחבה והפכה לעימות כולל, השיר כבר עמד שם – לא כתגובה, אלא כטקסט שכבר היה שם, מוכן לקבל את ההיסטוריה כשהיא תופיע:

"וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט, עַיִן לֹא תִּדְמַע
בְּמַבָּט לְאָחוֹר, בְּלִי נִים, בְּלִי נִיד
אָז יַעַמְדוּ שְׁנַיִם, שְׁקֵטִים עַד מְאוֹד
וְיֹאמְרוּ: אֲנַחְנוּ מַגָּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לְךָ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים"

הטקסט הזה לא נכתב כדי להלל את הרגע ההיסטורי – אלא כדי להצביע על המחיר שלו. אלתרמן לא התרכז בניצחון או בהכרזה, אלא בשתיקה של אלה ששילמו את המחיר. לא חיילים גיבורים ולא סמלים, אלא שני צעירים שקטים, בלי שם, שמביאים את גופם ואת חייהם בתמורה להקמת המדינה. דווקא האיפוק שבשיר הוא זה שהפך אותו לצעקה – כזו שמהדהדת ורלוונטית גם היום.

לא משנה באיזו צורה בחר, הוא כתב מתוך הקשבה מתמדת למה שקורה סביבו, ובשילוב בין דיוק לשוני לרגישות עמוקה; הוא הצליח לנסח את הרגע, אבל גם לראות מעבר לו. הכתיבה של אלתרמן הייתה חלק מהמציאות שהוא חי בה – אבל היא גם מצליחה לשרוד הרחק מעבר לזמן שבו נכתבה. אולי זה מה שמייחד אותה: לא רק השפה, אלא גם היכולת לראות את הרגע, להבין את עומקו, ולהשאיר ממנו שורה שנשארת איתנו הרבה אחרי.