למרות שחלף חצי יובל מאז מותו: הקלאסיקות של מאיר אריאל רלוונטיות מתמיד
לו היה בחיים מאיר אריאל היה חוגג השבוע יום הולדת, ומבחינתנו זאת הייתה הזדמנות מעולה להיזכר בנכסי צאן הברזל שהוא השאיר אחרי מותו - ולהבין איך ההשפעה שלו על המוזיקה הישראלית (וגם על החברה הישראלית) עדיין כל כך חזקה גם ב-2025
מעטים הם האמנים שממשיכים להשפיע גם שנים אחרי לכתם, ומאיר אריאל הוא ללא ספק אחד מהם. האיש שידע לשלב עברית פיוטית עם הומור מחוספס והשקפת עולם חדה, הותיר אחריו נכסי צאן ברזל שחיים היום יותר מאי פעם – ברדיו, על הבמות ובזיכרון הקולקטיבי. לא רק שיריו ממשיכים להדהד, אלא גם גישתו הייחודית לכתיבה, לחיים ולאמנות הפכו אותו לדמות שאין שנייה לה בתרבות הישראלית.
שפה שהיא אמנות בפני עצמה
בעידן שבו רבים כותבים שירים, אך מעטים כותבים יצירות שממשיכות לחיות, מאיר אריאל היה יוצא דופן. בעוד רוב הפזמונאים הסתפקו בטקסטים ישירים ופשוטים, הוא הרשה לעצמו ללכת רחוק – לשלב ביטויים ארכאיים, לשחק עם משמעויות נסתרות, וליצור עולם שלם במילים. מי עוד היה ממציא מונחים כמו "ד"ר התחכמות" או כותב שורות כמו "אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן"?
שיריו לא היו רק מילים מולחנות – הם היו משחק לשוני מתוחכם ששאב השראה מהמקרא, מהגמרא, מהרחוב הישראלי ומסגנון החיים הקיבוצי. הדימויים שלו נעים בין שירה גבוהה להומור ציני, בין געגוע לילדות לתסכול מחיי היום-יום. לא פלא שהשוואות לנתן אלתרמן או לבוב דילן צצו שוב ושוב; כמו דילן, גם אריאל הראה שפזמונאות יכולה להיות אמנות לשונית לכל דבר.
מהופעות חובבים למסורת לאומית
היום קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי "שלל שרב", "סוף עונת התפוזים" או "לא יכול להוריד ממך את העיניים", אבל כשהתחיל, מאיר אריאל לא היה מוזיקאי טיפוסי. הוא היה קיבוצניק מופנם, עם גיטרה ביד וסקרנות אינסופית כלפי העולם. תחילת דרכו המוזיקלית הייתה צנועה, והוא החל את דרכו בשיתופי פעולה עם שלום חנוך. עם הזמן, הפך לדמות מפתח שהשפיעה רבות על הדורות הבאים במוזיקה הישראלית.
כיום, עשרים וחמש שנים אחרי מותו, מורשתו המוזיקלית ממשיכה לפרוח: מופעי המחווה השנתיים לזכרו הפכו למסורת של ממש; בהם אמנים מכל הסגנונות שרים את שיריו, כל אחד מעניק להם נופך משלו.
מה הופך אותם לכל-כך על-זמניים? אולי זה השילוב בין לחנים בלתי נשכחים למילים שנוגעות ללב, או העובדה שאריאל תמיד הצליח ללכוד משהו אמיתי בנפשו של האדם הישראלי.
נביא מחאה שלא פחד לומר את שעל ליבו
בין השירים הרכים והפיוטיים, היה גם צד אחר של מאיר אריאל – הצד החברתי והמחאתי. הוא לא היה מהפכן רועש, אך ידע להשתמש במילים כדי לנער את המציאות. כבר בשנת 1967, כשהארץ הייתה באופוריה לאחר מלחמת ששת הימים, הוא כתב את "ירושלים של ברזל", גרסה נוקבת ל"ירושלים של זהב", שהציגה את הצד הכואב של המלחמה. השיר עורר הדים רבים, אך גם ביסס את מעמדו כיוצר שלא מפחד לגעת באמת.
מאוחר יותר, שירים כמו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" המחישו כיצד המלחמות המתמשכות נתפסות בעיני החייל הפשוט – לא דרך הצהרות לאומיות, אלא דרך לילות קרים של שגרה מדממת. גם בעשור האחרון לחייו, כשהתבטאויותיו עוררו סערות ציבוריות, היה ברור שאריאל לעולם לא יבחר בדרך הקלה – הוא תמיד אמר את מה שחשב, גם במחיר של מחלוקת.
השפעתו שמעבר לזמן
יותר מעשרים שנה אחרי מותו, מאיר אריאל נוכח בחיינו לא רק דרך המוזיקה, אלא גם במילים שנכנסו לשפה, בציטוטים שמלווים אותנו ובגישה האמנותית שלו, שהעניקה השראה לדורות של יוצרים. שורות כמו "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" הפכו לפתגמים בשיח הציבורי, צצות בדיוני כנסת ובנאומים של פוליטיקאים, מימין ומשמאל.
לצד השפעתו על אמנים מבוססים, גם יוצרים צעירים מגלים את אריאל מחדש. אין כמעט מוזיקאי שלא מצטט אותו כהשפעה, ואין ספק שדרכו הפיוטית והבלתי מתפשרת סללה את הדרך לכותבים חדשים שמעזים לחשוב מחוץ לקופסה.
יש יוצרים שנשכחים עם השנים, ויש כאלה שיצירתם הולכת ומתעצמת. מאיר אריאל הוא ללא ספק מהסוג השני. לא משנה כמה שנים יעברו, המילים שלו תמיד ימשיכו להישמע, להתפרש מחדש ולהעניק השראה. האיש שהיה שילוב נדיר של משורר, פילוסוף וטרובדור נודד ממשיך ללוות אותנו – בשירים שממשיכים להישמע, במילים שמסרבות להתיישן ובמורשת שלא מפסיקה להתרחב.
