"גשר בין העולמות": כך הפך עוזי חיטמן לאומן שהצליח לחבר בין כולם
לציון 20 שנה למותו של עוזי חיטמן, חזרנו לתחנות המשמעותיות בחייו של אחד היוצרים המוכשרים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית: מהגיטרה הראשונה, דרך הברכה מהרב שהתוותה את פועלו ועד שיתופי הפעולה המפתיעים והשירים שהפכו ללהיטים
20 שנה עברו מאז מותו של עוזי חיטמן ב-17 באוקטובר 2004. בגיל 52 הלך חיטמן לעולמו לאחר התקף לב פתאומי, והשאיר מדינה שלמה עם קלאסיקות אייקוניות, אבל בלי אחד מנכסי התרבות הגדולים שלה. בימים בהם "נולדתי לשלום" הפך לרלוונטי מאי פעם, הזיכרון של חיטמן הופך לגעגוע לאיזה מבוגר אחראי, אבא של כולנו, שאהב את המדינה וכאב אותה באמת. לציון שני עשורים ללכתו חזרנו לתחנות המרכזיות בחייו של חיטמן ושנותיו האחרונות.
ניגונה של השכונה
עוזי חיטמן נולד בגבעת שמואל לאברהם וחנה, ניצולי שואה שנישאו במחנה הריכוז ברגן בלזן. אביו היה חזן, איש דתי, ובבית שמרו מסורת. הזיקה למוזיקה הייתה אצל חיטמן כבר מהילדות המוקדמת. בגיל 11 הוא אושפז בבית חולים בעקבות מחלה, וכדי לפנק אותו החליטו ההורים להגשים לו חלום. כששב לביתו, על המיטה בחדר חיכתה לחיטמן הגיטרה הראשונה שלו. ללמוד לנגן עליה באופן מקצועי הוא לא העז לבקש, כוון שלא היה מדובר בבית עם אמצעים, וכך למד לנגן לבד. שנתיים לאחר מכן, לבר המצווה של חיטמן, קנתה לו סבתו פסנתר, עליו הוא כתב את השיר הראשון שלו "ניגונה של השכונה". לימים סיפר חיטמן שבאותה בר מצווה גם קיבל את הצוואה שליוותה אותו במשך חייו והתוותה לו את הדרך, כאשר הרב שקידש אותו מיזג בין כמה ברכות לכדי משפט אחד: "בשירתך, עוזי, אתה תשמש גשר בין העולמות". וכך אכן קרה.
הסגנון המוזיקלי של חיטמן, שעירב בין מזרח למערב, בין מוזיקה חסידית לפופ, הגיע ממה ששמע בבית אביו. לצד תקליטי חזנות ותפילות בבתי הכנסת, גדל חיטמן גם על מוזיקת סאן רמו ובהמשך גם על רוק: ביטלס, רולינג סטונס ואלביס פרסלי, היו פסקול ילדותו.
פולני שכותב למזרחים
בשנת 1970 התגייס חיטמן לצבא. הוא התחיל בקורס טיס, אך הודח כעבור שנה והצטרף לצוות הווי חטיבת הצנחנים. שלוש שנים לאחר מכן, כאשר סיים את שירותו הצבאי בלהקת פיקוד מרכז, כתב חיטמן לעצמו את השיר "מי ידע שכך יהיה". זו הייתה תקופת תום מלחמת יום הכיפורים, חיטמן בן ה-21 התנדב להופיע מול חיילי צה"ל במוצבים ברמת הגולן, יחד עם בועז שרעבי, מי שהיה כבר בשנים ההן זמר מוכר. שם, שומע לראשונה שרעבי את השיר שכתב הזמר והיוצר הצעיר והאנונימי באותו שלב, ומבקש ממנו לקבל החלטה "השיר הזה צריך להיות מוקלט. או שאתה תקליט אותו או אני". חיטמן שלא התייחס לעצמו כאל זמר עד אותו שלב, מקבל החלטה ברורה ששרעבי הוא זה שצריך להקליט את השיר, וכך בלב המלחמה נסעו השניים לתל אביב להקליט את "מי ידע שכך יהיה", שהפך כמעט מיד לאייקון (ולשיר הגיוס וטקס השבעה האולטימטיבי).
משיתוף הפעולה עם שרעבי מתחילה שרשרת ארוכה של הכרויות שהביאו ליצירות שחדרו לקאנון של הזרם העברי הפופולרי, ועד היום כאשר גוללים ברשימת השירים שחיטמן חתום עליהם תמיד יקפוץ שיר שיעורר פליאה מכך שגם הוא נכתב על ידיו. אז הנה רשימה של שיתופי פעולה שהולידו שירים שיתכן שרבים מכם לא ידעתם שחיטמן עמון עליהם:
ב-1976 קורה המפגש עם שימי תבורי, שבהמשך התברר כמכונן - כזה שאפשר לשניהם לחצות את הגשר מאנונימיות למרכז הבמה. "הייתי זמר חתונות בן 21, הופעתי באולמי 'שושנים' והייתי שר בביישנות כמה שירים", סיפר תבורי ל'מעריב'. "באחת החתונות שבהן הופעתי היה הפזמונאי דוד חלפון. הוא נתן לי את מספר הטלפון של עוזי ואמר לי שכדאי שניפגש. באותה תקופה הוצאתי את השיר הראשון 'הלנה', אבל כלום לא קרה איתו. הגעתי לעוזי, לבית הוריו. הוא ישב ליד הפסנתר וביקש שאשיר לו שיר. פצחתי בשיר 'הלנה' והוא אמר לי: 'וואי, וואי, וואי, אני הולך לעבוד איתך כל החיים'. התחלנו לעבוד על האלבום. השיר הראשון שעוזי כתב לי היה 'יש לי תמונה', שגם הוא לא התקבל. התאכזבנו מאוד. אבל אז הוא הלחין לי את 'לילה בלי כוכב', וזה פוצץ אותי בשוק". בהמשך חיטמן גם יכתוב לתבורי את 'עוד סיפור אחד של אהבה' ולהולדת בנו הבכור של תבורי, אלירן, את 'אלירן שלי'". בסך הכל כתב חיטמן לתבורי מעל 40 שירים.
ההצלחה הגדולה של שיתוף הפעולה בין השניים התחילה להביא יוצרים רבים מהזרם הים תיכוני לעלות לרגל אל ביתו של של "האשכנזי שכותב למזרחים" והופך כל מה שהוא נוגע בו לזהב. אלה היו ימים בהם מי שכתב לזמרים מהז'אנר היה מוקצה. בזמן שיוצרים ברמתו של חיטמן סרבו לכתוב לאומנים ים תיכוניים ואלה שהסכימו ביקשו לא להיחשף בשמם, הוא כתב והלחין להם את הקלאסיקות הכי גדולות של העשורים 70 עד אלפיים. עם השנים החלוקה לאשכנזים ומזרחים במוזיקה כמעט מחקה לחלוטין את הקשר שהיה לחיטמן לקריירה המוזיקלית של זוהר ארגוב ז"ל. כך למשל לא רבים יודעים שאת להיטיו "מרלן", "בלילה", "אמריקה שלי", "כמו שיכור", ו-"עד מתי אלוהיי" כתב לארגוב לא אחר מאשר חיטמן.
"עוזי ואני היינו האשכנזים היחידים בז'אנר המסולסל", סיפר ננסי ברנדס לפני כמה שנים ל'מעריב'. "מדברים כל הזמן על הקיפוח המזרחי, אבל כשעשו אירועים וערבים לזכר זוהר ארגוב, בגלל שאני אשכנזי ובגלל שעוזי אשכנזי - בחיים לא הזמינו אותנו ולא הזכירו שיש לנו חלק עצום בקריירה של זוהר. בגלל שאנחנו אשכנזים הסתירו אותנו. נתנו את הנשמה שלנו ולא מזכירים אותנו. זה מאוד תסכל את עוזי והפריע לו. היינו מדברים על כך כל הזמן".
חיטמן גם כתב למרגלית צנעני את "כמו שאתה יודע" (שמוכר לקהל הרחב כ"משה"), את "תודה" לחיים משה, את "אבודה בלעדייך" לנערה מחדרה שרית חדד, ואת (תחזיקו חזק) "לכל אחד יש" לשלומי שבת והתגלית שלו ליאור נרקיס. השיר שנכתב בשנת 2000 נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג', ונרקיס שעד הלהיט הזה היה זמר אנונימי שהופיע מדי פעם בסרטים של אבי ביטר, הפך לקונצנזוס. "לכל אחד יש" הכניסה את נרקיס למיינסטרים עד כדי כך שהוא נבחר על ידי הערוץ הראשון לייצג את ישראל באירוויזיון.
זה לא הקשר היחיד שהיה לחיטמן לאירוויזיון ברבות השנים. את "כאן" הוא כתב ב-1988 עבור ירדנה ארזי לתחרות הקדם של אותה שנה, אך ארזי דחתה את ההצעה (אגב, היא אכן זכתה בקדם אותה שנה עם השיר "בן אדם" והגיעה עמו למקום ה-7 באירוויזיון). כמה שנים לאחר מכן התדפקו על דלתו של חיטמן זוג דץ הצעיר וביקשו שיכתוב עבורם שיר לקדם אירוויזיון 1991. למרות הדחייה מארזי, חיטמן הרגיש שהשיר ראוי לקבל את מקומו בתחרות והציע, שוב, את "כאן". הפעם זה צלח.
האירוויזיון התקיים זמן קצר לאחר סיום מלחמת המפרץ. הבית היחיד שנפגע ישירות מסקאד במהלך המלחמה היה בית ילדותו של חיטמן. בעקבות כך הגיע חיטמן בלב כבד לתחרות האירוויזיון והדצים החליטו להקדיש לו את השיר, שמאז כתיבתו - מילותיו קיבלו משמעות כפולה ומכופלת: "כאן ביתי פה אני נולדתי… ואין לי שום מקום אחר בעולם". בתחרות האירוויזיון, השיר הוביל את טבלת הניקוד לאורך רוב הערב, אך לבסוף סיים במקום השלישי.
מלך הילדים
בשנת 1974 הכיר חיטמן את מי ששנתיים לאחר מכן תהפוך לאשתו, איה. "האישיות של עוזי היתה אחד הדברים שגרמו לי להתאהב בו כשהיינו צעירים. זה קרה בזמן שעבדתי בחברת החשמל. החברה אירגנה חבילות שי לטובת החיילים שהיו במוצבים, ובמקביל אמנים רבים נסעו לבדר את החיילים. ציוותוּ אותי לטנדר שבו נסעו עוזי והלהקה שלו באותה תקופה. הם עדיין לא היו מוכרים ולא ידעתי מי הוא, אבל אחרי יום שלם שנסענו בין מוצבים, נוצר בינינו חיבור", סיפרה בראיון ל'ישראל היום. "גיליתי בחור מדהים עם נפש חמה, מצחיק מאוד, אוהב את החיים. הוא היה אלוף בלזכור בדיחות ולספר אותן, היה אדם חברותי ושמח, ואהב לאהוב. התאהבנו במהירות, למרות שהיינו שונים אחד מהשני. או אולי בגלל שהיינו שונים. אני הייתי קמה כל בוקר לעבודה מסודרת במשרד, והוא היה חוזר ב־2 בלילה מהופעות. אני הייתי הציפור ששמרה על הקן בזמן שהוא התעופף". בהמשך לשניים נולדו שלושה ילדים: עידו, עודד ויואב.
עם לידת עידו הבכור כתב חיטמן את השיר "רציתי שתדע" (שמוכר יותר בשם "אלוהים שלי") ובהמשך את "נולדתי לשלום". אלה היו ימי חתימה על הסכם שלום בין ישראל למצרים, ושני השירים שביטאו את הכמיהה של כל הורה שהילד שלו יגדל לשלום, הפכו מיד לנכסי צאן ברזל .
"יש שיר שנורא אוהבים שעוזי שר, 'ילד אתה שואל, ואבא לא תמיד יודע'." סיפרה איה אשתו לי'שראל היום'. "אני זוכרת את הרגע הזה שבו יואב חזר הביתה מבית הספר ושאל את עוזי משהו בסגנון, 'אם השעון הולך אחורה, החיים ממשיכים ללכת קדימה?' הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה הוא רוצה. אמרתי לעוזי, 'צריכים לתת לילד תשובה חכמה', ועוזי פתח זוג עיניים נדהמות. הוא התייעץ עם חבר שלו איזו תשובה צריך לתת לילד, וכך למעשה נולד השיר".
האבהות של חיטמן יצרה אצלו את הרצון לכתוב וליצור גם עבור קהל הילדים. ההזדמנות האמיתית הראשונה הגיעה בשנת 1982 כאשר בטלוויזיה החינוכית עלתה התוכנית "פרפר נחמד". אל צוות המנחים דודו זר, אפי בן ישראל, ועפרה ויינגרטן, הצטרף גם חיטמן כצלע רביעית.
ארבע שנים לאחר מכן הגיעה ההזדמנות הגדולה שהוא כלל לא כיוון אליה, שהכניסה ת חיטמן סופית אל עולמם של הילדים. חיטמן כתב את השיר "כמו צועני" לקדם אירוויזיון של 1985 ופנה ליגאל בשן שיבצע אותו. בשן הסכים בתנאי שחיטמן יצטרף אליו בביצוע. חיטמן הסכים. בחזרות למופע השניים צרפו אליהם גם את הכנר יונתן מילר, וביחד הפכו השלושה להרכב "כמו צועני". השיר אמנם לא זכה, אבל השלישייה דווקא הצליחה לייצר עניין גדול. מעודדים מההצלחה, כתבו בשן וחיטמן את השיר "אנחנו נשארים בארץ", שהפך ללהיט ואף זכה בשיר השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג'.
ההצלחה הפנומנלית הביאה את השלישייה לצאת במופע ברחבי הארץ ומשם הדרך לפסטיגל הייתה סלולה.
ההצלחה לא נעלמה מעיני הקברניטים של הערוץ הראשון, ואל השלישייה פנתה מנהלת תוכניות הילדים והנוער של הערוץ עם הצעה לככב בתוכנית לכל המשפחה. הם כמובן הסכימו, וכך נוצרה "הופה היי". מדי שבוע נסעה השלישייה במסגרת התוכנית ברחבי הארץ, וזכו להצלחה עצומה בקרב הילדים גם בטלווויזיה וגם על הבמה. במשך שנתיים קיימה "הופה היי" כ-600 הופעות, הוציאה שני אלבומים מצליחים: "הופה היי" ו"הופה היי 2 - כמו צועני" ואף הוציאה שני ספרים. בסוף שנת 1988 הם התפרקו וכל אחד פנה לדרכו המוזיקלית.
במקביל לעבודה עם "הופה היי", חיטמן המשיך לבסס עצמו ככוכב ילדים. הוא כתב שירים לפסטיגלים, הוציא קלטות וידיאו ואלבומים לילדים ובשנים 1993־1998 הגיש בערוץ 2 את התוכנית "חלום עליכם", במסגרתה הגשים חלומות לילדים.
חיטמן אחראי לאינספור קלאסיקות לילדים, כמו: "הילד הכי קטן בכיתה", "אני תמיד נשאר אני", "השירים המשחקים", שהפכו לנכסי צאן ברזל כי הם נגעו הכי עמוק בנפשו ובעולמו של הילד. יש נטייה לחשוב שילדים הם הקהל הכי פשוט. שכתיבה עבורם היא אוסף של מילים שמתחרזות עם "בלון", אבל הכתיבה של חיטמן מוכיחה כבר כמה עשורים שכתיבה אינטלגנטית לילדים מחזיקה מעמד גם בחילופי דורות. הילדים שגדלו על שיריו כבר מזמן הפכו גם הם להורים לילדים שגדלים על ברכי הקלאסיקות הללו.
האכזבה מתחנות הרדיו
השנים הרבות שעברו מאז מותו הפתאומי של חיטמן כמעט השכיחו את האכזבה שחווה בשנותיו האחרונות מתחנות הרדיו. אומנם חיטמן זכה גם בחייו להפוך לקאנון (שנתיים לפני מותו הוא קיבל פרס מפעל חיים באקו"ם, ובפסטיגל בחרו להצדיע לו עם מחרוזת משיריו), אבל הניסיונות להכניס את שיריו החדשים לפלייליסטים העלו חרס פעם אחר פעם. אלבומיו האחרונים של חיטמן: "ליצן חצר", "אורח", "מתוך תוכי" ו"שני מקומות", לא הצליחו כלל.
"מצד אחד הוא יכול היה לכתוב שלאגר גדול שפוצץ את הרדיו והביא לו חיבוק גדול מהקהל, ומצד שני הוא היה יכול לשחרר שיר שהוא מאוד אהב ולא נכנס להשמעות ברדיו, וזה איכזב אותו." סיפר בנו עידו ל'ישראל היום'. "היתה לו לפעמים ביקורת על תחנות הרדיו, שלא הולכות איתו יד ביד". את ההכרה הממלכתית הגדולה והציבורית קיבל חיטמן רק לאחר מותו. זו כאמור תופעה מוכרת בביצת המוזיקה המקומית. מאיר אריאל ז"ל הוא אולי הדוגמא הכי מובהקת לכך. האיש שהיום נחשב לאבי אבות המיינסטרים הישראלי, בחייו לא הצליח למלא את האולם הקטן ביותר בו הופיע.
בשנותיו האחרונות חיטמן החליט לשנות את אורח חייו. הוא היה חרד שמחלת הסוכרת ממנה סבל אביו תעבור אליו בירושה. בשיא מחלתו של אביו, הוא נאלץ לעבור טיפול בדיאליזה ושתי רגליו נקטעו. באופן אירוני, חיטמן שניסה לשמור על בריאותו שלו, הביא על עצמו את מותו המוקדם. הוא הפסיק לעשן (לאחר שנים בהן היה מעשן שתי קופסאות ביום) וכשהבחין בעלייה במשקל נכנס למשטר אימונים צפוף והשיל כ-15 קילוגמרים ממשקלו. "הוא לא ליווה את הירידה במשקל בבדיקות כמו שצריך לעשות, וזה התחיל להשפיע עליו." סיפר אחיו חיים חיטמן ל'מעריב'.
"כשבוע לפני שהוא נפטר, הוא אמר למזכירה שלו שהוא לא מצליח לסיים אפילו שבע דקות הליכה על ההליכון. זה היה אות שמשהו לא תקין קורה. הוא הלך לרופאה שקבעה לו תור לבדיקות כעבור שבוע. בשבת בבוקר הוא התקשר אליי והזמין אותי ואת אשתי לארוחת ערב. זה לא היה אופייני לו להזמין אותי בשבת. היינו נפגשים לרוב באמצע השבוע, אבל הוא נשמע לי כל כך מלנכולי אז הגענו. לא היה לי מושג שזו תהיה הארוחה האחרונה שלנו. כל הערב הוא התלונן על צרבות. הוא סיפר על התור לבדיקה ואמר שמפחד שיצטרך לעשות צנתור. ב־10 בלילה הוא ליווה אותי ואת אשתי החוצה, נישק וחיבק אותנו ונפרדנו לשלום. נסענו הביתה וכשהיינו באמצע הדרך איה אשתו צלצלה וקראה לנו לבוא דחוף למיון. כשהגענו לבית החולים הוא כבר לא היה". כך, בגיל 52 המוקדם, הלך חיטמן לעולמו.
בשנה הכי מורכבת שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה, קשה לא לחשוב על מי שכתב עליה את השירים הכי מלאי אהבה ותקווה. איך היה חיטמן מתייחס לחלום השלום שנמוג, והכאב שמתעצם מיום ליום? 20 שנה אחרי המדינה שינתה את פניה, אבל שיריו של חיטמן נשארים כעמוד תווך יציב. הם רלוונטים תמיד, ואפשר לחזור אליהם גם כדי להתרפק וגם כדי להתחבר לתקווה שיהיה פה טוב יותר. "אני לא יוצר של ילדים, לא יוצר של זמרים מזרחים ולא יוצר לגדולים - אני יוצר לכולם, אני ישראלי והשירים שלי ישראליים, בלי הגדרות".