אביהו פנחסוב לא פספס אף הזדמנות כדי לתת את השואו הכי גדול של התקופה

גברים בחולצות כפתורים מקושקשות ונשים מלאות אהבה מילאו אמש (שבת) את האנגר 11 שבנמל תל אביב, כשלצידם המוני צעירים – בין אם לא בגיל, אז ברוחם. כולם התאגדו כדי לחגוג את צאתו של "בבון של יפו", הסינגל החדש של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, אבל זה בעצם היה רק "תירוץ" כדי להתפרע באחת ההופעות הכי שמחות שהיו כאן בתקופה האחרונה, הופעה שרק חיכתה לאנרגיות הללו כדי להתפוצץ ולצאת לאוויר העולם.

אביהו ידוע כפרפורמר בעל כריזמה שאין לה סוף, כזה שיודע לתת שואו של קרקס משוגע אך מתוכנן בקפידה עד לפרטי פרטים. הוא גם מוכר בהומור העצמי שלו, ודוגמה לכך ניתנה כבר בתחילת המופע, כשלבמה עלה אדם שנראה ונשמע כמו אביהו, כולו שרירי עם תחתון זעיר עטוף דגל ישראל, אבל שהיה בעצם גרסת ה-AI שלו. כמובן שאביהו לא יכול היה לפסוח על ההזדמנות להיכנס לבמה בדרמטיות כפי שהוא אוהב, ולא סתם הוא נכנס אליה כשהוא רוכב על גב של גמל צעצוע. רק הוא יכול לגרום לדבר כל כך משוגע להיראות כל כך טבעי והגיוני.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• רוקדים, מתאהבים ונפרדים: השירים העבריים שעשו לנו את השנה

• הסרט הראשון שלי: כשאנשי הקולנוע הישראלי נזכרים ברגע שהכול התחיל

• מחזות זמר, דרמות - והפתעות: ההצגות שלא תרצו לפספס בשנה הבאה

כבר בתחילת המופע הקהל היה באקסטזה מטורפת, כשפנחסוב זרק שתייה לקהל, שהיה כל כך צמא לטיפה של שפיות וקרנבל. הוא שר את כל השירים המקפיצים שלו, שילוב ססגוני של מזרח ומעורב עם טוויסט. לא משהו קלישאתי, אלא כזה שבאמת מחבר סגנונות, עם בזוקי, רוקנ'רול, פופ מזרחי ומילים שהן הכי בגובה העיניים.

עם לוליין, רקדניות פלמנגו ואפילו פייטן, הקרנבל של פנחסוב ולהקת הקצב הפכו את המופע לערב קסום ומיוחד. עם רפרטואר מושלם של "ימים יפים", "סדנה להעצמה עצמית", "את מצילה אותי" ועוד, הקהל ידע כל מילה ומילה, והרגיש הכי מחובר שיש. אחד מרגעי השיא במופע היה כשהפייטן נכנס עם תפילה לשלומם של חיילי צה"ל, כשעל הבמה שלל נרות וכאב אחד גדול ומהדהד. במהלך הרגע המרגש באמת, הקדישו אביהו את השיר "בסוף אני מגן דוד", שנכתב במהלך המלחמה, לעמית רגב ז"ל, שנהרג מפיצוץ מטען בג'באליה לפני כשבועיים. כמו רבים אחרים, עמית אהב את אביהו אהבה גדולה, ורצה להגיע לקהל – ולמרות שהוא כבר איננו איתנו, הוא קיבל חיבוק גדול מהקהל ותזכורת לחיים השבריריים של כולנו.

מועדון הקצב הרגיש במהלך המופע לא פחות ממשפחה. כל נגן הוא דמות בפני עצמה, כל תנועה מתוזמנת אך משוחררת. יש קסם בלראות הופעה שכל כולה מחויבות למוזיקה ולחוויה, בלי ציניות, בלי תחכום מיותר, פשוט אהבה לבמה ולחיים.

אביהו יודע להגיד את מה שצריך דרך מוזיקה, הלצה, קריצה ותנועה. הבדיחות הקטנות, השואו הגדול, והיכולת להחזיק את הבמה בלי רגע של שעמום, כולם חברו לחוויה שהיא לא רק כיף, אלא גם תגובה יצירתית ומקורית לתקופתנו המורכבת. הוא מצליח להיות גם רומנטיקן וגם ריאליסט, גם מצחיק וגם כואב, גם פרפורמר וגם מספר סיפורים – ובערב אחד בהאנגר 11, הוא היה לגמרי המדינה האחרת שכולנו רוצים לבקר בה, לפחות לרגע.