העולם לא ידע איך לעכל אותו. עולם הרוק לא יכול בלעדיו

"המוזיקה תחיה זמן רב יותר מהסיפורים על כל הדברים המשוגעים שג'ים עשה", אמר לפני כ-3 שנים בריאיון לעיתון הבריטי "הגארדיאן" גיטריסט להקת הדלתות (The Doors) לשעבר, רובי קריגר, על שותפו ללהקה וסולנה, ג'ים מוריסון.

קריגר רחוק מלהגזים: במכנסי עור צמודות וחזה חשוף, הפך מוריסון ל"לילד הרע של הרוק" בשנות ה-60 מבלי אפילו לנסות. מחשיפת איבר מינו בפני קהל המעריצים ועד איומים שיזרוק את חברי להקתו "החוצה מהיקום", מהתמכרות כמעט תלותית באלכוהול וסמים ועד יחסים מתעללים בבנות זוגו השונות, ממעצרים חוזרים ונשנים על ידי המשטרה ועד שלל תביעות בבית המשפט. נדמה שאותו "מלך הלטאות" - כפי שכינה את עצמו - חי את חייו לכל קיצון, עד שאלו הסתיימו באורח טראגי באמבטיה בפריז ב-1971, בהיותו בן 27 בלבד.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• הסרט של דיסני שובר שיאים בקופות - וגם במדינה מפתיעה במיוחד
• "לומד להיות שלם עם החלק שחסר": יובל בנאי בשיר געגוע לאימו
• החיבור לדור הצעיר, הזיקה לעבר והכעס על האירוויזיון: נורית הירש פותחת הכול

עם ביוגרפיה רבת מכר אודות מעלליו מ-1980 וסרט ביוגרפי פופולרי מוגזם וקאמפי - כמעט כמו הבן אדם עצמו - ב-1991 (בו גילם את המוזיקאי השחקן המנוח הטרי ואל קילמר, בתפקיד שהבליט בו עוד יותר את חוסר האיזון הפנימי), התקבעה התודעה הציבורית שמוריסון הוא קוריוז, מראשי הקבוצה המפוקפקת שהיא "מועדון ה-27" (כינוי כולל למוזיקאים שמתו באופן טראגי בגיל 27 בלבד), הגדרה לבעייתיות במיתוס ה"סקס, סמים ורוק'נרול", ילד מגודל עם מטאפורות שחוקות. ב-2025, כשערכי המוסר רחוקים שנות אור מאלו שהיו בשנות ה-60 (לטוב ולרע), מוריסון בכלל יכול להיתפס כ'פרסונה נון גרטה'.

אך כל אלו יחטאו נואשות לקיום החתרני והמהפכני של הדלתות, זה שגם שונאיו הגדולים ביותר של מוריסון לא יכולים להתכחש להשפעתו עליהם. לרגל 60 שנה להקמת הלהקה ועליית סרט הקונצרט "The Doors: When You're Strange" לאקרנים - בלעדית ביום חמישי ושבת הקרובים, ב-4 וב-6 בדצמבר, במתחמי רשת PLANET באיילון, חיפה וראשון לציון וברב חן דיזינגוף - ראוי לנסות ולטפל במורשת המורכבת של אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה, אחת ולתמיד.

חשוב, ראשית, לזכור את הנקודה בזמן שבה להקת הדלתות פרצה: מערבולת פוליטית פנימית שכמותה אמריקה עוד לא ראתה, כשהרחובות בוערים ממאבקים אזרחיים וחייליה הצעירים מתים בהמוניהם מדי יום הרחק בווייטנאם; המוזיקה הבריטית בהובלת הביטלס והרולינג סטונס פרצה את הגבולות ושינתה את המוזיקה האמריקאית מהקצה אל הקצה - לא עוד שירי אהבה חביבים לנשף, אלא מוזיקה שמטשטת את הגבולות של מה מותר ומה אסור לכוכב פופ להיות; וחבורת קולנוענים עצמאיים, מחתרתיים שנמצאים רגע מלשנות את פני הוליווד הקורסת לעד.

כסטודנטים לקולנוע בעצמם בראשית שנות ה-60, למוזיקה ולחיצוניות של להקת הדלתות היו יכולות קולנועיות מאין כמותן. עם נגינת הקלידים/בס הרודפת והמסובכת של ריי מנזרק, התופים הטורדנים של ג'ון דנסמור, הגיטרה המסלסלת של קריגר וכתיבתו וחזותו של מוריסון כנביא זעם, הדלתות הכניסה כל מאזין למצב כמעט היפנוטי והציבה בפניה של אמריקה מראה קודרת מאוד.

משירים כמעט אפוקליפטיים כמו "The End" (אין פלא שנחקק לעד בזיכרון הציבורי כפתיח לסרט המופת של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו") ועד שירי אהבה קטנים ופואטיים כמו "Love Street", האימה והאלימות אף פעם לא עזבו את יצירותיה של הלהקה - כמו שאלו אף פעם לא חדלו מלהתקיים בארה"ב, גם בתקופותיה ה"טובות" ביותר.\

העובדה שהדלתות צמחה בקליפורניה בלב תנועת "ילדי הפרחים", שהאמינה שהשלום יבוא לעולם בדרכי נועם, נתפסת תמיד כאירונית למדי, אך אולי היא די הגיונית. אולי גם המאמינים הגדולים ביותר ב"שלום ואהבה" הזדקקו לתזכורת מדוע שינוי שכזה חייב להגיע. כך, הדלתות היו התזכורת האולטימטיבית למה יקרה במידה ושקט אכן לא ישכון (ספויילר: הוא אכן לא הגיע).

ואולי גם במובן הפשוט ביותר, בו נדמה לנו כי מוריסון מזקק את כל הקלישאות על רוק שאנחנו מכירים מאז ומתמיד, ראוי להבין שאלו חייבות להיוולד מאינשהו. יותר ממיק ג'אגר, ג'ימי הנדריקס וקית' מון (המתופף חסר הרסן של להקת המי/The Who), ג'ים מוריסון הוא אבי התפיסה שרוק הוא משהו אחר, חייתי ובוער, שאולי לא נתפס יפה ולא מתחנחן לציבור הרחב, אך מעמת אותם עם המציאות המדממת והכואבת.

את אותן נעימות קלידים ארוכות וחזות מאיימת של הדלתות אימצו מוזיקאים אלטרנטיביים לדורותיהם - מאיגי פופ ועד ג'וי דיויז'ן, מבילי איידול ועד פאטי סמית', מפרל ג'אם ועד הקיור. פתאום הזר והמוזר לא היה כה דחוי; לרגע, היה קול לאלו שנדחקים לשולי החברה.

מכאן - אם משוררים/מוזיקאים כמו בוב דילן ולאונרד כהן נותרים אייקוני תרבות בשל המילים שכתבו ועוררו מהפכה, אזי ג'ים מוריסון עומד לצידם בגאון. פעם הבאה שאתם חושבים על הדמות הבעייתית שהלכה מאיתנו הרבה יותר מידי מוקדם, תזכרו שמתחת לכל הרעש והצלצולים הסתתר אמן אמיתי, שקשה לדמיין את עולם המוזיקה בלעדיו.