מגדלור בימים אפלים: עידן רייכל פיצח את הקוד הגנטי של המוזיקה הישראלית

הייתי נערה בת 15 כשהשיר "בואי" של הפרויקט של עידן רייכל פרץ בסערה לתחנות הרדיו. אני זוכרת שכל כך התלהבתי ממנו, עד שכתבתי את המילים שלו על הקיר בחדר נעוריי. 22 שנים אחרי, הפרויקט של רייכל הפך מאז לאיזשהו סמל לישראליות בדיוק כמו שהיא צריכה להיות: לא עוד סגנון אחד לכולם, אלא עושר מוזיקלי אמיתי שנותן כבוד לבליל התרבויות שמרכיבות את המדינה שלנו. במהלך השנים רייכל הלך והשתכלל, פיצח את הקוד הגנטי של המוזיקה הישראלית במיטבה, ובעבודה קשה הפך לאחד היוצרים הכי אהודים בארץ.

רייכל יודע לפרוט על מיתרי הרגש, כשהוא משלב אלמנטים אוריינטליים והוא עושה זאת בדיוק מעורר הערכה. גם בהופעת ההשקה של אלבומו החדש "מגדל של אור" בסוף השבוע בהיכל התרבות בתל אביב, זכינו לראות בלייב את המסירות שלו למוזיקה ואת היכולת שלו להנהיג בשקט את צוות הנגנים והזמרים שעובדים יחד איתו בהרמוניה מושלמת.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• כוכבת ברידג'רטון: דרשתי מההפקה ליצור גרסה מצונזרת של הסדרה
• הדוקו על אמיר פרישר גוטמן הופך את הבטן - ולא רק בגלל הסוף
• הורים, במקום לריב עם המתבגרים שלכם - צפו איתם יחד ב"חדר משלו"

המופע נפתח בשיר "עד שתחזרי אליי" מהאלבום החדש, וברור לכולנו מה מסתתר מאחורי ההחלטה לפתוח את האירוע דווקא עם השיר הזה שמרגיש כאילו נכתב ברוח התקופה. מיד אחר כך המשיך רייכל בשיר "להאמין", והצליח לאסוף את הקהל שלו לשירה משותפת, כאילו אנחנו יושבים על הדשא במושב ולא נמצאים באולם הופעות ענק במרכז הארץ.

בהתבוננות על הקהל מסביב נצפו הרבה משפחות שהגיעו יחד - סבתות עם הנכדים, אימהות ובנות, ואפילו כמה הורים צעירים עם ילדיהם. אין מה להגיד, רייכל מצליח לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר, אבל לעשות את זה בקלאס. כשהוא מבקש מכולם לשיר איתו והם עושים כבקשתו, הוא עוד יותר מוכיח את היותו אחד המוזיקאים האהובים בדורנו ובדור שלפנינו (ושאחרינו).

אחרי שני שירים מרגשים הקצב עלה והפרויקט החל לנגן את "מחכה", אבל בגרסה שמחה, ומיד אחר כך הגיע "שאריות של החיים". לרייכל יש הרבה מאוד שירים שמרגישים כמו המנונים, שירי העצמה כאלה. הפלוס 1 שלי להופעה אמרה שרייכל הוא בין הזמרים היחידים שכל שיר שלו היא מכירה, ואין מנוס אלא להסכים איתה. שוב, אין ישראלי שלא מכיר. לא מופרך להמר שבסוף עוד יכניסו שירים שלו לבגרות בספרות.

"באנו רק לשעתיים הפסקה, לשיר ביחד, לצבור כוחות, ולהמשיך", אמר רייכל לקהל שעטף אותו באהבה. אז, מאיה אברהם ביצעה את "תחזור", גם הוא מהאלבום החדש, ולמרות שאברהם היא זמרת טובה - התבאסנו שרוני דלומי, מבצעת השיר המקורי, לא הצטרפה אף היא לחגיגה המוזיקלית (לאכזבתנו, אף אחד מהזמרים שלקחו חלק באלבום החדש לא הגיעו להיכל).

מי שכן באה היא כברה קסאי, שביצעה את "מדברים בשקט" בצורה פשוט מכשפת וגם את "לי לא אכפת" מהאלבום החדש, אותו כתב רייכל בשיתוף פעולה עם היוצרת הצעירה מאי ספדיה - המבצעת המקורי שלו. קסאי היא אחת הזמרות הפנומנליות שפועלות בארץ, ואפשר פיזית להרגיש את הלב שלה כשהיא שרה, כשכל מילה ותו מעבירים צמרמורת קלה. המסע המוזיקלי עלה עוד שלב עם הביצוע הפנטסטי לשיר "ממעמקים", במיוחד בשל הצטרפותו של אבי וואסה לחגיגה. גם "בואי" היה נהדר והרטיט את לבבות כולם.

לפני הביצוע ל"כל יום מחדש", רייכל סיפר שכשהוא הזמין את גידי גוב לשיר איתו באלבום, הוא אמר לו שלדעתי מדובר בשיר שצריך לשיר מישהו הרבה יותר צעיר. "אמרתי לו, 'תשמע, ההשראה לשיר הגיעה ממישהו שמבוגר ממך הרבה יותר'".

הוא גולל את סיפורה של אסתר, אחותה התאומה של סבתו, שחלתה מאוד והייתה בזוגיות ממושכת עם יוסף בעלה. "הם היו ביחד 70 שנה לדעתי, ירושלמים כזה של פעם, בסוף שנות ה-80, הוא נכנס עם המקל ואמר לה, 'אסתר, איזו יפה את היום. אם לא הייתי נשוי לך, הייתי מציע לך להתחתן איתי עכשיו'". אי-אפשר שלא להתרגש אחרי פתיחה אותנטית שכזו.

"כל יום מחדש" הוא שיר אהבה קצבי ומעט מתקתק, שבגרסת האלבום קיבל גוון אחר לגמרי, כמו מעין אווירת קאנטרי. עדיין לא החלטתי מה טוב יותר. בכלל, לאורך המופע כולו היו לא מעט שירים שקיבלו גוון יותר קצבי, והקהל התמסר לשינוי באופן טוטאלי.

אחד הביצועים הכי מטלטלים היה לשיר "שושנים עצובות". רגע לפני שהחל את הביצוע, רייכל סיפר כי הוא נפגש עם אחות קטנה של חייל שנפל במלחמה, והיא סיפרה שאף פעם לא הצליחה להבין את המשמעות של השיר - אבל כשאח שלה הלך לעולם שכולו טוב היא הבינה שהוא אהב את המדינה יותר משאהב אותה.

ובהקשר ישיר למחלמה הקשה שמתחוללת כאן כבר חצי שנה, מי היה מאמין, רייכל ביקש לפרגן על הבמה גם למתופף איתי ניצן, לאחר שחזר ממילואים ממושכים של כ-130 יום. הוא טען שניצן הוא המצטיין של ההופעה והמטיר עליו קומפלימנטים. הקהל עמד על הרגליים והריע לבחור, שעושה רושם שהיה מאוד מובך מהעניין, אבל איך אומרים? כשמגיע מגיע.

כיאה לתקופה האיומה שאנחנו חיים בה, והמתח שעדיין נמצא באוויר ומשפיע על חיי היום-יום שלנו, רייכל בחר לסיים את המופע המרגש, בכך שביקש מהקהל לעמוד לשירת התקווה. ואין דרך טובה יותר לסיים מופע שכזה, אחרי שעתיים של מוזיקה שהעניקה לנו קצת מרחב נשימה בתוך כל הכאוס שאנחנו חיים בו, עם תקווה לעתיד שעוד יבואו ימים טובים.