אמן של ניגודים: 65 שנה להולדתו של מאיר בנאי, הרוקיסט שאהב פיוטים

אם מחלת הסרטן לא הייתה גודעת את חייו לפני שמונה שנים וחצי, מאיר בנאי היה חוגג בסוף השבוע יום הולדת 65. דרכו של בנאי במוזיקה הישראלית הייתה שונה בנוף. מהסינגל הראשון שהקליט במימון עצמי ועד האלבום שכולו פיוטים יהודיים. הוא גדל בבית חילוני בבאר שבע, הושפע מזמרי רוק בריטים כמו פיטר גבריאל וג'ואן ארמטריידינג, והפך ליוצר שנע בין רוק ישראלי לצלילים מסורתיים. בשיא הצלחתו, העדיף לשמור על פרופיל נמוך ולתת למוזיקה לדבר במקומו.

הוא ניגן וכתב שירים כבר בגיל 17, אבל את דרכו לבמות עיכב הרמטכ"ל דאז רפאל איתן, שביטל את הלהקות הצבאיות ממש אחרי שהתקבל אליהן. במקום גיטרה ומיקרופון מצא עצמו בנאי לוחם בחיל השריון. הוא דחה את הגשמת חלומו המוזיקלי עד לשחרורו. רק ב-1981, בתוכנית "זה הזמן", נחשף קולו הרגיש לקהל הרחב, כשהגיש שיר על אחיו הקטן אביתר – מי שיגדל גם הוא להיות יוצר מוערך.

הפריצה הגדולה הגיעה באמצע שנות ה־80 עם האלבום "גשם", בעיבודו של מתי כספי. השירים "אל תלכי מכאן", "המסיבה שנגמרה" וכמובן שיר הנושא הפכו לפסקול של דור שחיפש משמעות. בנאי לא ניסה להתלבש על טרנדים – הוא פשוט הקליט את מה שהאמין בו, וזה עבד. גם כשהגיע לשיא ההצלחה והוכרז כ"זמר השנה", נשאר אדם ביישן שלא ממש רצה בפרסום. הוא היה הראשון מבני הדור השני של משפחת בנאי שהצליח לפרוץ לתודעה הישראלית כזמר יוצר.

בנאי חשף בריאיון בזמנו למה התכוון כשכתב אותם; "השיר 'גשם' ישב אצלי בראש הרבה שנים אחרי שראיתי את הסרט 'נהג מונית' עם רוברט דה נירו. זה סרט שהשפיע עליי מאוד, והוא אומר שם: 'שיבוא כבר גשם וישטוף את כל הזוהמה מהרחובות'. שיבוא גשם, הוא מדבר על ימות המשיח בעצם. הגשם הוא המשיח במובן מסוים. יגרום לדברים להיות נקיים ומזה לצאת למציאות חדשה".

הוא סיפר לא פעם עד כמה המוזיקה הייתה מחסה בעבורו - דרך לחבר בין עולם החול לעולם הנשמה. כך נולדו אלבומים כמו "הצבעים משתנים" ו-"וביניהם", שהצליחו לגעת ברגש מבלי להתחנף. השיר "אהבה קצרה", שצעד 43 שבועות במצעדים, היה עדות לכוח הפשוט של כנות. במשך השנים הוא הוציא שמונה אלבומי אולפן בנוסף לאלבומי הופעות, ושיתף פעולה עם שורה ארוכה של אמנים – שלום חנוך, גידי גוב, דני בסן, ארקדי דוכין, אחינועם ניני, גלי עטרי, החברים של נטאשה, וכמובן בני משפחתו.

ב־1992 יצא אלבומו “וביניהם”, שבו השיר הנושא הפך לאחד המזוהים איתו ביותר. רק שנים אחר כך, כשהתקרב לדת בתחילת שנות ה־2000 והחל לקיים אורח חיים דתי, הבין עד כמה המילים שכתב אז ניבאו את מקומו בעולם: “כתבתי אותו כשהייתי בחזרה מצימר בצפון לתל אביב,” סיפר. “לא ידעתי כמה הוא ילווה אותי. אני בן אדם שמחפש בין דברים. ככה גם בעניין של הדת. יחד עם זה שאני מגדיר את עצמי דתי ושמח שככה אני – אני לא מתחבא מאחורי שום דבר. יחד עם זה אני לא דתי מ’מאה שערים’, שזה לא מצטייר לי. אני שומע רוק, ג’נסיס וניל יאנג. אני באמת מרגיש בין דברים".

כשהאמונה תפסה יותר מקום בחייו, הוא גילה שקשה לו לכתוב שירים חדשים. במשך שש שנים הלחין מנגינות ולא מצא מילים. הפתרון הגיע כשהחליט לתת מקום לפיוטים עתיקים. כך נולד “שמע קולי” (2007), שהפך לסמל של מפגש בין מסורת לרוק. “אני משתדל לקיים מצוות כי זה ממלא לי את החיים ונותן לי הרבה שמחה,” אמר.

גם אחרי שחזר בתשובה, נשאר אותו איש ביישן שעלה לבמה בתחושת חוסר נוחות. במופע “כמו אגם רוגע” ב־2011 עמד כמעט לבד – עם גיטרה, פסנתר ומפוחית – וביצע את שיריו במתכונת מצומצמת. “זה מלחיץ אותי,” הודה, “אבל כשאני עם הגיטרה אני מרגיש מוגן.”

מאיר בנאי היה אמן של ניגודים – רוקיסט שאהב פיוטים, כוכב שלא רצה תהילה; אדם שחי "בין הדברים". גם כשחלה בסרטן, לא הפסיק לכתוב ולנגן. הוא האמין שינצח את המחלה, והמשיך לעבוד וליצור עד ימיו האחרונים.  השירים שלו מזכירים שאפשר להיות גם וגם – פשוט להיות עצמך, בלי להתחפש ובלי לפחד להישאר "ביניהם".