קצב, מחאה - ולב ענק: סטיבי וונדר חוגג 75

כבר בילדותו, היה ברור שמשהו יוצא דופן מתרחש: סטיבלאנד הארדוויי ג’אדקינס – או סטיבי וונדר כפי שיכונה בהמשך חייו – נולד בעיירה קטנה במישיגן. הוא היה עיוור מלידה, אך עם חוש שמיעה נדיר ומיומנות טבעית בכלי נגינה. הוא שר במקהלת הכנסייה, לימד את עצמו לנגן על פסנתר, תופים ומפוחית, וכתב שירים כבר מגיל חד-ספרתי. כשהיה בן 11 בלבד, גיל שבו רוב הילדים עוד בונים מבצרים בכריות, וונדר הוחתם בחברת התקליטים האגדית "מוטאון" תחת השם "Little Stevie Wonder" ("סטיבי וונדר הצעיר", בתרגום מאנגלית). בגיל 13, הפך לזמר הצעיר ביותר (עד אז) שכבש את פסגת מצעד הבילבורד עם להיט חי ("Fingertips") – והפך מיד לתופעה.

וונדר לא הסתפק בהצלחה המוקדמת. הוא פיתח שפה מוזיקלית חדשה לגמרי, שחיברה בין סול, ג’אז, פאנק, גוספל וסינתיסייזרים – והובילה למהפכה מוזיקלית אמיצה בשנות ה-70. הוא הפך לאחד האמנים המשפיעים ביותר במאה ה-20, עם קריירה שבמשך למעלה משישה עשורים נעה בין ז'אנרים, מהפכות טכנולוגיות ומאבקים פוליטיים. הוא זכה ביותר מ-25 פרסי גראמי (כולל פרס מפעל חיים), נכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, קיבל את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, ואף נבחר לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם על ידי מגזין "טיים" היוקרתי. על הדרך, גם מדינתנו הקטנה הכירה בכישרונו: בשנת 2021 הוענק לו פרס וולף למוזיקה – אחד הפרסים היוקרתיים בתחום, והפך אותו לחלק קטן (אך מרגש) מהקשר התרבותי-מוזיקלי שבין ישראל לעולם.

את המהפכה הגדולה שלו הוביל וונדר בשנות ה-70, כשהשתחרר מהשליטה של "מוטאון" והחל להפיק את אלבומיו בעצמו. לא עוד רק להיטים – אלא יצירות של ממש; "Talking Book" מ-1972 סימן את תחילת הדרך העצמאית שלו עם "Superstition", שיר שמורכב כולו מסינתיסייזר פרוע, קצב סוחף ומסר מוסווה נגד אמונות טפלות; "Innervisions", שהגיע שנה אחר כך, כבר הלך רחוק יותר – "Living for the City" תיאור בצורה מצמררת את החיים של צעיר שחור בעיר הגדולה. השיר עוסק בגזענות, עוני ומערכת המשפט – כל זה בתוך שיר Fאנק בן שבע דקות.

ואז, ב-1976, הגיע "Songs in the Key of Life" – אלבום כפול, מורכב ומבריק שמכיל מצד אחד את ההמנון השמח "Sir Duke", מצד שני את "Village Ghetto Land" העגום, ומצד שלישי את "Isn't She Lovely" האישי שהקדיש לבתו. לא פלא שהוא נחשב לאחת מיצירות המופת של המאה הקודמת.

מעורבותו החברתית של וונדר הייתה ועודנה עמוקה ומתמשכת. הוא היה בין הקולות המרכזיים שנאבקו להכרה ביום מרטין לות'ר קינג כחג לאומי, מהלך שהוביל להצלחת חקיקה היסטורית בנושא. שירו "Happy Birthday" נכתב, תאמינו או לא, כחלק מקמפיין ציבורי לקידום החוק, והפך להמנון פוליטי. הוא הוביל מהלכים למען זכויות אנשים עם מוגבלויות, פעל למען חקיקה להנגשת תחבורה ציבורית, תמך במאבקים נגד אפרטהייד וקידם יוזמות הומניטריות באפריקה. בעיניו, מוזיקה לא יכולה להיות מנותקת ממה שקורה בחוץ – והיא חייבת לקחת חלק בשינוי.

גם בעידן הדיגיטלי, השפעתו של וונדר נוכחת, כששירים שכתב בשנות ה-70 וה-80 זוכים לחיים חדשים: "Pastime Paradise" הונצח מחדש ב"Gangsta’s Paradise" של קוליו, "Higher Ground" קיבל גרסת קאבר של הרד הוט צ'ילי פפרז ושירים כמו "Isn't She Lovely" ו"I Just Called to Say I Love You" מככבים ברשתות החברתיות, בביצועים חיים ובפסקולים של דורות חדשים. המוזיקה שלו לא מתיישנת – היא פשוט משנה קהל. וונדר לא שר רק על אהבה, הוא שר על עולם שהיה ראוי לאהבה. קולו היה ועודנו מצפן מוסרי, שהעביר מסרים של שלום, שוויון, צדק חברתי ונגישות – לא רק דרך מילים, אלא גם דרך צלילים.

השירים שלו אולי נולדו בארצות הברית, אבל הדהדו הרבה מעבר למדינה. בתקופות שבהן לבבות נשברים שוב ושוב – וונדר הפך לסמל אוניברסלי של ריפוי. הקהל שלו פרוס על פני יבשות, תרבויות ושפות שונות – כולל כאן בישראל, ודוגמה לכך ניתן לראות בהופעתו בארץ ב-1988, אז הוא זכה לאהבת קהל נדירה, שחצתה מגזרים וסצנות. שיריו בוצעו בתחרויות מוזיקה, תורגמו לעברית והושמעו אינסוף פעמים – כולל "I Just Called to Say I Love You", "Lately” ו"Overjoyed", שנהפכו לקלאסיקות גם כאן.

ביום שלישי, 13 במאי, כשהוא חוגג 75, סטיבי וונדר כבר חגג את עובדתו שהוא מזמן כבר לא רק זמר או יוצר. הוא מוסד מוזיקלי, מורה מוסרי וקול שאי אפשר לטעות בו. הוא לא רק חלק מההיסטוריה של המוזיקה – הוא חלק מהסיפור של איך תרבות יכולה להשפיע על העולם. וכשמאזינים לו כיום – אפשר לשמוע לא רק צלילים מהעבר, אלא תזכורת חיה למה מוזיקה עדיין חשובה.