טעם נרכש: נתן גושן בזאפה אמפי שוני
הכשרון המדהים, העדינות והרוך בשיריו של נתן גושן הילכו אתמול קסם טהור על קהל מעריציו בשוני. אז מה בכל זאת היה חסר?
שנתיים בלבד לאחר צאת אלבום הבכורה המצליח שזיכה אותו בשלל תארים וזכיות והגיע למעמד זהב שחרר נתן גושן את אלבומו השני שהוקלט בלונדון וכולל 11 שירים שכתב והלחין בהפקתו של יועד נבו.
השבוע הוכרז שהשיר המושמע ביותר השנה לפי אקו"ם הינו "עוד" מתוך אלבומו החדש.
בימים אלה גושן בעיצומו של סיבוב הופעות חדש שובר קופות ובהפקתו המוסיקלית של עברי לידר. אמש הגיע לראשונה עם המופע לזאפה אמפי' שוני בבנימינה ואירח את עברי לידר.
דמיינו שאתם הולכים לגלידרייה ביום חם. אתם נעמדים מול המקרר העצום ומתבוננים בכל הצבעים והמרקמים המפתים שעומדים לנגד עיניכם ומתחשק לקחת כמעט מהכל ולחוש טעמים שייקחו אתכם לארץ של שיגעונות חדשים. אבל בסוף אתם הולכים על המוכר והבטוח ומעזים עם תוספת של טעם חדש ומבטיח. ואז מה? הטעם המוכר והאהוב מחכה לכם שם בביטחון בעוד שהטעם החדש מאבד את אופיו, מתחיל לנזול לצדדים ומתערבב עם הטעם החזק שבתחתית.
ככה זה עם נתן גושן. הטעם החדש של המוזיקה הישראלית. הוא מפתה, מגרה, מסקרן. הוא מבטיח, מסתורי, לא מוכר. מתחשק לטעום אותו. ללקק אותו לאט לאט ולגלות אותו.
והנה, המפיק האגדי לואי להב האמין בו באלבום הראשון, עברי לידר נתן איתו גז באלבום השני וגם הביא איתו משאית שלמה עם מעריצים וזה קורה. נתן גושן הוא הטעם החדש שכולם רוצים לנסות ואולי אפילו להעדיף על פני הטעמים האחרים.
והוא עולה על הבמה. והוא שר. והקהל מאופק. קהל של בנות-מיצווש נבוכות וגם קצת יותר בשלות שכבר יודעות איך באים הבסים לעולם, אבל לא כאלו שיעזו להתבלט. והוא משלב בין אלבום ראשון עם ״איפה את״, ״גבולות הגיון״ ו״יודע״ לבין אלבום שני עם ״עד שהאור ייצא״ ו״מה אם נתנשק״ והכל בעיבודים נכונים להופעה בלייב. שירי אהבה דיכאוניים וחודרים קיבלו פתאום מכת חשמל ונשמעו תוססים יותר. מעוררים הרבה יותר.
וכולם שרים איתו. כולם מכירים את המילים, אבל לא מכירים את הסיפורים. את מה שבאמת גרם למילים האלה להגיע אל הדף. הוא לא מדבר, נתן. נראה שהוא לא ממש טוב בדיבורים. הוא מתרגש, הוא מתבלבל, הוא מקשקש, הוא מחרבש. הוא נשאר מסתורי. לא חושף את הפרטים הקטנים. לא מכניס את קהל המעריצים אל המגירה שלו. ומצד אחד זה טוב, כי זה מסקרן, אבל מנגד זה מקשה על הקהל להתחבר, להכיר אותו מקרוב, להכיר את הסיפורים, להתחבר למילים.
.
ואז עברי בא
זה עבד טוב. הקהל התחמם, נתן הזיע ועברי לידר עלה לבמה. בום. חשמל. 1,300 מעריצים נעמדו על הרגליים האחוריות והתחילו לחיות את ההופעה. הם התחילו בדואט של ״מרי לנצח״ ו״הכוס הכחולה״ זרקו פה ושם מחמאות דביקות אחד על השני ועברי, קצת לפני פרידה, לוקח את המושכות עם עוד שיר-שניים מהבית ודוהר עם הקהל רחוק, גבוה, חזק.
גושן לא פוסח על מסורת ההדרן הותיקה ונותן לדופק הקהל לרדת כשהוא נעלם מהבמה. ואיך הוא חוזר? מקצה האמפי - יורד במדרגות וחוצה את הקהל לגמרי לבדו. בלי מלווים, בלי שומרים שיהדפו מעריצות נרגשות. רק הוא והמיקרופון והאומץ . והוא עולה חזרה לבמה ומרגישים כבר את הסוף מתקרב וזה מרגיש כאילו אין במה להיאחז.
זה מרגיש כאילו שזה עומד להיגמר בלי זיכרונות מיוחדים. נכון, היו עיבודים חדשים ומקוריים שמאתגרים את המונוטוניות המקובלת בדיסק, אבל לא היה משהו לקחת. לא סיפור, לא חוויה, לא סוד שהתגלה, לא סדר מסוים של שירים, אפילו לא שיר סיום סימבולי שגורם לקהל להבין שאם הוא יתמיד, הוא יהפוך לקהילה מיוחדת. קהילת נתן גושן לנצח. כי לסיים הופעה גדולה עם "כל מה שיש לי" זה פספוס. אין בזה שום מסר (או שאולי יש, אבל לעזאזל שיספר), ודווקא לשיר את "יש עוד מה לראות", גורם לך לצאת בתחושה שאתה חייב להיות שם גם בפעם הבאה.
הוא מוכשר, נתן. הוא שר מהלב, מהנשמה. הוא אוהב את הקהל שלו, הוא מתרגש ממנו, אבל הוא לא קורא אותו. עדיין לא. הוא מתנהג כאילו הרגע סיים לעשות חזרה במרתף הבית ועכשיו הוא בודק איך זה עובד על אמת. הוא עומד על הבמה ובמקום לשחק את המשחק, הוא צובט את עצמו כי הוא לא מאמין שזה קורה. וזה חמוד נורא כשאתה טעם חדש. כי אנשים רוצים לטעום אותך ולהתרגש ממך, אבל אם אתה לא מספיק דומיננטי, אתה נמס היישר לתחתית הגביע ומאבד את האישיות עם עוד טעמים ישנים וחזקים.
