מוניקה סקס והעיר הגדולה

לאורך השנים האחרונות, מאז חזרו לעבוד ביחד (לא ייאמן שעברו כבר 14 שנה) חברי מוניקה סקס לומדים להופיע. הם לא היו כאלה תמיד. מול להקות הופעות שיודעות להרים את הקהל כמו מופע הארנבות של ד"ר קספר או הדג נחש, ההופעה של מוניקה תמיד הייתה מהנה אבל לא משוחררת עד הסוף. נדמה שעם השנים הם לומדים, לצד הביצועים המדויקים, להשתחרר על הבמה ולתת הופעת רוק אמיתית.

אמש (חמישי) השיקו חברי מוניקה סקס את אלבומם החדש, "מקצועות חופשיים", במועדון הבארבי התל-אביבי, שהיה גדוש עד אפס מקום, וזה לא עניין של מה בכך. ההופעה אמנם לא שמרה על רמת אנרגיות קבועה - התרוממה, שוב נרגעה וחוזר חלילה, אבל זה נסלח, כי כשנראה שלחברי הלהקה פשוט כיף על הבמה, זה זולג גם לקהל.

כפי שכתבתי בעבר במקום אחר, הכוכב הכי גדול של הלהקה מסתתר בעצם מאחורי מערכת התופים. עם כל הכבוד ליהלי סובול הסולן ולפיטר רוט הגיטריסט (ויש המון כבוד, כן?), שחר אבן צור הוא האיש עם הכי הרבה כריזמה על הבמה, אותה הוא משפריץ בטונות. טוב עושים חברי הלהקה שהם מאפשרים לו להראות את היכולות שלו בשירים "גשם חזק", "רמקולים" וכמובן "ללכת עירומים" מקריירת הסולו שלו, שהיה אחד השירים שהרים את הבארבי לגבהים אמש (ובעצם כמעט בכל הופעה שלהם).

בלי עכבות ומעצורים, אבן צור הוא בעל איכויות של רוקסטאר אמיתי וככזה הוא פיתח מניירות רוקיסטיות כמו הורדת החולצה והקפיצה אל הקהל. העובדה שאבן צור לא הפך במשך השנים לכוכב רוק בפני עצמו היא לגמרי פספוס של קהל חובבי המוזיקה בארץ. מצד שני, מוניקה הרוויחה מתופף מעולה.

מוניקה סקס נולדה בשנות ה-90 ונחשבת עד היום כאחת מהלהקות שלהן חלק חשוב בפריחת הרוק הישראלי בניינטיז. הבעיה של כל יוצר שסביבו הילה מיתולוגית כלשהי היא שהוא מתקשה לשחזר את רגעי השיא של פעם וכל שיר או אלבום חדש שלו באופן מידי זוכה להשוואה לאלבום או לשיר מפעם ובקרב הזה יש מנצחת אחת ודאית: הנוסטלגיה. מה שמשאיר בדרך כלל קהל ומבקרים מאוכזבים כי "זה כבר לא מה שהיה פעם".

ואם במוניקה סקס עסקינן, אז נכון, כנראה כבר לא יהיו להם עוד המנונים כמו "על הרצפה" ו"מכה אפורה", אבל לא בטוח שצריך לצפות לזה. האלבום החדש שלהם, "מקצועות חופשיים", שהושק בהופעה זו, הוא אלבום נהדר, שמהווה המשך ישיר

לפעילות של הלהקה ומכיל כמה שירים מעולים באמת ולכן, גם אם לא מתחבא בין 13 הרצועות באלבום "על הרצפה" חדש, האלבום הזה לא אמור להשאיר את חובבי המוזיקה מאוכזבים, אלא להיפך.

נראה שגם חברי הלהקה חיים עם זה לגמרי בשלום. לצד שירים רבים חדשים, מהאלבום החדש ומהקודמים, המוניקות יודעים לתת לקהל את מה שהוא רוצה לשמוע ומבצעים באופן יחסי שירים רבים מהאלבום הראשון המיתולוגי, בהם "כל החבר'ה", "סן חוזה" ו"פצעים ונשיקות". מיותר לציין שאלה גם רגעי השיא של המופע. הם יורדים מהבמה עם "שנים חסומות" וחוזרים עם הדרן שכולל את "עוד פעם", אחד השירים המצוינים שלהם מהאלבום הראשון, "מרוב אהבה" המקסים מהאלבום האחרון וכמובן "על הרצפה" שגורם גם למי שהצליח עד עכשיו לא לנתק את רגליו מרצפת הבארבי, להתחיל לקפוץ. על הרצפה.