מונולוגים מהקפלן: ירמי חוגג 20

במת מועדון הבארבי התל אביבי נראתה אמש (רביעי) כמי שעברה לינץ' ולנטיינז דיי לאחר שהתכסתה במאות ורדים אדומים לכבוד מופע לציון 20 שנה לאלבום ירמי קפלן והפרחים, האלבום הראשון של קפלן, שיצא בשנת 1994.

נדמה שזהו טרנד של השנים האחרונות - לחגוג ימי שנה - עשור, 20, 30 שנה לאלבומים. אביב גפן עושה את זה כל הזמן, ברי סחרוף חגג 20 שנה ל"סימנים של חולשה" לפני שנתיים, משינה הופיעו לציון 20 שנה ל"מפלצות התהילה", וכו'.

יש משהו נחמד בהופעות האלה - אפשרות בשביל האמן ובשביל הקהל שלו לצאת מהשטנץ הרגיל והזדמנות לבצע בהופעה שירים שנשכחו עם השנים. החיסרון בהופעות מהסוג הזה הוא שלא תמיד כל שירי האלבום מתאימים להופעה ולפעמים זה ממש בסדר שחלקם נשכחו עם השנים.

כך או כך, עכשיו הגיע זמנו של קפלן לחגוג יום הולדת לאלבום הראשון שלו, ולהזכיר לכולנו כמה התבגרנו מאז שהאלבום הזה יצא. זה נכון כמובן רק לקהל, שימי הנעורים שלו מאחוריו, לא לקפלן עצמו, פיטר פן נצחי, שהשנים מסרבות לתת בו את אותותיהן. ואכן, חיצונית הוא נראה דומה מאוד לירמי של אז, אבל זה הרבה מעבר לזה. הוא גם זז, צועק, שר ושורף את הבמה בדיוק כמו ירמי הצעיר.  

כשהוא מלווה בהרכב המקורי שניגן באלבום (שמועמד לתואר להקת הליווי הכי מפורגנת בארץ, לאור כמות הקומפלימנטים שקפלן שופך עליהם) - זוהר פרסקו על התופים, אורן קפלן על הגיטרה וג'נגו על הבס - הוא מתחיל את ההופעה עם ארבעת השירים הראשונים מהאלבום, לפי הסדר המקורי: "הכל עצור", "אחת ושתיים", "מודדת" ו"אסתי", ואז נוטש את סדר השירים, ומדלג לשירים מהאלבום השני, "בוקר טוב", שגם בו ניגן עם ההרכב הזה.

שמישהו יתפוס אותי

קפלן הוא אחד הפרפורמרים הכי טובים בארץ, ומול הבארבי המלא עד אפס מקום, הוא לא מוותר על אף מניירה של רוקסטאר וייאמר לזכותו שזה לא מרגיש מאולץ, קלישאתי או פאתטי. הוא רץ, מטפס, מפלרטט עם הקהל - גברים ונשים כאחד, קופץ אל תוך הקהל (לא לפני שהוא מוודא שהם מתכוונים לתפוס אותו), יורד לשיר ביציע וזורק לקהל ורדים. הוא לא מפחד לאלתר, וכשבהדרן הקהל מבקש את "גלי", למרות שהוא לא תיכנן לבצע את השיר, הוא והלהקה מנגנים ונותנים לקהל לשיר את המילים המוכרות.

ולמרות הכל, מה שהפריע לזרימה של ההופעה הייתה העובדה שקפלן ממש התעקש לא להפסיק לדבר. קהל מטבעו אוהב שהאמן מדבר איתו פה ושם, לא בא, שר והולך, אבל יש כאלה שהעלו את זה לדרגת אמנות, גלעד כהנא למשל, שקפלן נתן לו אמש פייט הגון. כמעט לפני כל שיר הגיעה הקדמה, או יותר נכון מניפסט, לעתים בנושאים חברתיים (איך התמסמסה לה המחאה החברתית ולמה אנחנו נשלטים כמו בובות), לעתים בנושאים פוליטיים (אולמרט זכה להקדשה אישית) ורוב הזמן בנושאים שבינו לבינה. לשיטתו של קפלן, נשים חושבות שהן יאהבו לנצח, נשים משתמשות בסקס כנשק נגד גברים, נשים מתחשבנות עם בני הזוג שלהן, וגברים? הם רק רוצים רחם. אם נתעלם רגע מהעובדה שהתפיסות האלה, איך נאמר, קצת פשטניות, הקהל פשוט רצה לשמוע הרבה יותר מוזיקה והרבה פחות דיבורים ("אולי שישיר כבר במקום לבלבל בשכל?" רטנה מישהי לידי). אולי בהופעת ה-30 שנה.