הפיקסיז לא באו לשעשע אותנו אבל היו מעולים

נתחיל מזה: אפשר כבר לסלוח לפיקסיז על ההברזה ההיא ב-2010 שלושה ימים לפני ההופעה. אם מישהו עוד סחב איתו משקעים מאז, זה הזמן לשחרר. בהופעה אמש באצטדיון בלומפילד במסגרת פסטיבל רוקנרולר הם לגמרי פיצו על זה, וזאת למרות שמלבד השירים, הם לא הוציאו מילה מהפה כל ההופעה.

מול אצטדיון לא לגמרי מלא ובווליום שלעתים היה גבוה מדי גם עבור שועלי הופעות ותיקים, הם עלו כמה דקות אחרי השעה תשע, עם השיר Bone Machine. בלי לקחת זמן להתחמם, הם פשוט התפוצצו על הבמה מהשנייה הראשונה ושמרו על רמת אנרגיות גבוהה לאורך כל ההופעה, בלי רגעים מתים, בלי רגעים שקטים או חלשים ואפילו כמעט בלי לנשום בין שיר לשיר. כמה דקות לתוך ההופעה הגיע כבר Hey המתבקש, שהכניס גם את הקהל לעניינים.

אחר כך באו גם Cactus, I've Been Tired, Indie Cindy, Monkey Gone To Heaven, Nimrod's Son וכמובן Here Comes Your Man. לקראת הסוף הגיע גם La La Love You, שביצע בחלקו המתופף דייוויד לאברינג, שהרים את הקהל.

אחרי השיר האחרון Debaser, הם נפרדו מהקהל בהשתחוות, ואז חזרו להדרן בלי לרדת מהבמה. הם עשו ביניהם איזה קטע פנטומימה, שבו לאברינג קיבל כוחות מחודשים להמשיך לתופף וחזר למערכת התופים כדי שהלהקה תבצע את Vamos ואחריו את השיר האחרון בהחלט לערב Where Is My Mind. בהדרן נראתה הלהקה משוחררת יותר מאשר בכל ההופעה, וגרמה גם להקהל להשתחרר יחד איתה.

למרות האנרגיות, למרות שבלאק פרנסיס נתן את כל כולו, למרות שכולם ניגנו מצוין, כולל הבסיסטית שהחליפה את קים דיל, פז לנצ'נטין, קשה שלא לתהות אם אצטדיונים מהסוג הזה הם המקום המתאים להופעות רוק. אף שהקהל על הדשא התנוענע במידה כזו או אחרת במרבית ההופעה, מבט אל היציעים במהלך חלק מהשירים חשף קהל ישוב על כיסאות, כאילו הייתה זו הופעה של ברברה סטרייסנד.

לפני שהתחילה ההופעה שמעתי מישהו בקהל מספר שראה כבר הופעה שלהם והם די רדומים ולא מדברים עם הקהל. זה התברר כנכון ולא נכון: הם אכן לא מדברים עם הקהל, לא "שלום תל אביב", לא "אתם קהל מטורף" ואפילו לא "טנקס". כלום. אבל רדומים הם לא.

הפיקסיז נתנו אמש הופעה מהוקצעת ומדויקת, הם היו נדיבים לקהל בבחירת השירים ונתנו להם ביצועים לא פחות ממצוינים. ובכל זאת, נדמה לי שאם אפשר איכשהו לאמוד רגש, הקהל לא חווה התרגשות יוצאת דופן במהלך ההופעה. יהיו שיגידו שכל העניין של תקשורת עם הקהל הוא לגמרי שולי. יכול להיות שהם צודקים, אבל לפעמים זה בדיוק מה שעושה את ההבדל בין הופעה מצוינת לחוויה מרגשת באמת. ולפעמים זה מה שגורם לקהל לעוף באוויר ולא להפסיק לרקוד. מה שקשה לומר שקרה אתמול.

וכן, קשה שלא להשוות לאופן שבו רק לפני שבועיים הרולינג סטונס יצאו מגדרם כדי למצוא חן בעינינו. אז נכון פרנסיס בלאק הוא לא מיק ג'אגר ואין לו את הכריזמה שלו, אבל זה היה ברור אמש שהפיקסיז ממש לא מנסים למצוא חן בעינינו, וחייבים להודות שרוב הזמן הם אפילו לא נראו נהנים באופן מיוחד ממה שקורה על הבמה כי גם בינם לבין עצמם הם לא ממש תיקשרו כמעט עד סוף ההופעה. הפיקסיז באו לעבוד, ולא במובן הרע. הם באו לתת לקהל את המוזיקה שלהם, עשו את זה הכי טוב שאפשר, אפילו מצוין, אבל הם ממש לא התכוונו לשעשע אותנו. לא נורא, אנחנו אוהבים אותם גם ככה.