האם אביב גפן הצליח לשחזר את ההיסטוריה?

חורף זה זמן נפלא לנוסטלגיה, גשם זה זמן מעולה למוזיקה - רצו הגורל ואביב גפן ובאחד מהימים הקרים והגשומים ביותר השנה חזר לו "דור הרוקסן" המתבגר אל הימים בהם חולצה שחורה גזורה באלכסון בכתף הייתה מפתה כל עלם חמודות. יש רק חיסרון אחד ברגשות נוסטלגיים. הם תמיד משוועים לשחזר בדיוק את אותן התחושות.

רוצים להריח את הזיעה ההיא של אז, לפרוק מטענים בסולו גיטרה הנכון, להרגיש שוב שם. וידוי נאות - שמעתי עשרות סיפורים על האווירה המחשמלת והקסם שהיה בבוסריות של הרוקסן, בתקופת פריחתו של הרוק הבועט בארץ. אך לא זכיתי להיות חלק מאותם ימים מהוללים, איחרתי בכמה שנים. אע"פ שנבצר ממני, אני יודע שאת שהיה, לא ניתן באמת להשיב.

עוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

10 הסצינות הכי רומנטיות בקולנוע

מ"הכל עובר חביבי" ועד לשירי מימון - קיצור תולדות הקדם אירוזיון

ביתן אחד בגני התערוכה היה גדוש באלפי אנשים, חלק נכבד מהם כבר לא זקוקים לבייביסיטר עבור הילדים שלהם. כל כך הרבה פנים מרוגשות, סיקרן אותי לדעת איך הם היו נראים אז, ולאיזו להקה הם הכי התגעגעו. "מופע הארנבות של ד"ר קספר" עלו ראשונים כשהקהל עוד לא ממש מוכן לזה ופוצחים בשרשרת להיטים מהשנים ההן, וגם חומרים קצת יותר חדשים כמו "עולם שקט". אי שם לפני יותר מעשור התאחדו הח'ברה האלו בבארבי לכמה הופעות מפוצצות והאנרגיות אז היו הרבה יותר חזקות מהערב. עדיין כיף, הלהיטים עושים את שלהם והקהל כבר הפנים שיחד עם הבהייה שמעלה בהם זיכרונות, רצוי גם קצת לקפץ ולצעוק את המילים בקול כדי להתחיל ליצור אווירה. בשלושת השירים האחרונים שכללו את "בשמלה אדומה" ו "תראו אותי", כבר היה ניתן להרגיש שהגענו לנשף רוק אמיתי.

אחריהם עלה שרון מולדאבי עם חלק ממי שקראו לעצמם אז "גן חיות". אם הלהיטים האחרונים של הקספרים הצליחו להרעיד את ריצפת האולם, מולדאבי החזיר את הרגליים לעמוד במקומן. "חם ומתוק" כשמו כן הוא - הוא אחד השירים שתמיד אומרים "האאא, כן נו..זה חם ומתוק זה חם ומתוק", אבל אף אחד לא באמת יודע מה עוד שרים שם. מחד זוהי גדולתו של מוזיקאי - ליצור שיר שיזכרו תמיד ומאידך, יתר הטקסט הולך לאיבוד. זו הייתה אולי ההופעה הכי "חלבית" ברשימת ההופעות הערב, אבל ראוי לציין ש"לנעמי יש כנפיים" עם המילים היפיפיות (של מולדאבי), היה השיר הראשון בנשף שבאמת נגע ללב.

יש לי עוד וידוי: כשאהיה גדול, אני רוצה להיות ערן צור. זו הסיבה שכש"כרמלה גרוס וואגנר" עלו נשפה לי רוח אפלולית על העורף, שאני כל כך אוהב. צור, שנראה כאילו יצא משער מגזין שעוסק באופנת רוק מתחדשת, כישף את הקהל עם "כרמלה גרוס וואגנר". כבר בשיר הראשון ניתן היה לזהות בקהל (גם מרחוק) את אלו שצור הכי עושה להם את זה, אנחנו כמו כת. הטקסטים חדים כמו תמיד, הכריזמה וההגשה לא דהו עם השנים, הפרפרים שוב חגים בתמונה וה"עלבון" גדול מתמיד. יופי של ביצועים, ציפור שחורה מרחפת - כיף גדול.

גם "איפה הילד", כמו הקספרים התאחדו לכמה הופעות בשנים האחרונות. אבל אם משהו יכול להחזיר לכמה רגעים את ההורמונים המדוברים מהימים העליזים ההם זה חמי רודנר צורח את השורה האלמותית: "אם תרצי, אחזור לבן בחלום שחור". רודנר היה הראשון להזכיר לכל מי שאולי לא הרגיש עד עכשיו, שהקונספט הערב הוא "לחזור בזמן" לרוקסן. לא במקרה אף אחת מהלהקות שקדמו לו, לא באמת דיבר על זה. לא שהם לא היו רוצים לחזור לתקופה בה לא היה צורך בריאלטי ופרסומות, כדי פשוט לנגן.

ניכר היה שהם באו לנגן בערב הזה, דווקא מתוך ההבנה שאי אפשר באמת להרגיש כמו אז, הקהל ההוא התבגר - הקהל החדש שונה, אחר. כיף להתרפק, בלתי אפשרי לשחזר. "מסיבת התה של עליזה" שבוצע על ידי אסף שריג, היה לא פחות ממעולה ובכלל עד שאביב עלה, הם היו הלהקה שגרמה להכי הרבה אנשים לדרוך על אנשים אחרים בקיפוצים.

ואז - הו אז אחרי "מישהו שומע אותי" הבמה נותרה ריקה וחיכתה למלך החיות. אביב גפן חלם על ערב כזה כבר הרבה זמן, והוא גם מאוד אוהב להיות השם מאחורי כל החזרה הזאת לרוקסן. לומר את האמת, שיאהב. מישהו אחר עשה זאת לפניו? לא. אז הוא יכול לטפוח לעצמו על השכם כפי שהוא רגיל. מצגת שסופרת לאחור את השנים עד שנת 91' בה הגיח גפן לתודעתנו, הוצגה על גבי המסכים. השנה האהובה עלי היא 1998 בה יצא האלבום הכי פחות רווחי של אביב עד היום "חלולים". אביב עולה בתלבושת ורודה מזעזעת שמתפוצצת כמו בזוקה על הפנים. איפה הימים (הלא כל כך רחוקים) בהם עלה גפן כולו שחור עם מנורות אדומות מהבהבות, לזה היה סטייל!

"אלימות" הוא שיר מושלם לפתוח איתו הופעה שכזו. הוא גם מחזיר לאחור, גם רלוונטי (לצערינו) וגם עדיין כל כך בועט ומרגש, כאילו לא עברו יותר מ-20 שנה מאז שהוא נכתב. אביב ממשיך עם להיטים כמו: "אמש", "על הכינרת בזריחה" ובואי אלי". גפן הוכיח, ותגידו מה שתגידו - שרוב הקהל בא לראות אותו מנצח על כל התזמורת הזו. גפן הוא אחד המרגשים במחוזותינו, הוא ניחן ביכולת ללחוץ על הנקודות הנכונות ולסחוט גם מגדולי שונאיו הזדהות ולחלוחית קטנה בזוית העין. תראו לי אחד שלא יקרע כשישמע את "הילדים" כשברקע תמונתו של "מתן גוטליב ז"ל", שנהרג במבצע צוק איתן בקיץ האחרון.

אביב גפן יורד מהבמה וחוזר, הפעם בלבוש שחור ויפה כיאה לו וביצע עם אוהד בישוף מ"נושאי המגבעת" את "לייב אין בית שמש". מישהו רצה אלטרנטיבי? בבקשה! את רצף הלהיטים לאחר מכן ( שכלל סולו תופים מדהים ב"מקסיקו") קטעה עוד הפתעה. אל הבמה עולה אלן פרסונס והשניים מבצעים יחד את "eye in the sky", יכול להיות שבמקרה של השיר הספיציפי הזה היה צריך לתת לאלן לבצע אותו לבדו. אחרי "טיפות" יורד אביב מהבמה וחוזר לאחר זמן קצר עם ההפתעה השלישית: מאור כהן!

דווקא הדואט ב"שישי שבת" של "זקני צפת", היה ראוי ופה גפן אכן תרם מנוכחותו, לשיר הנצחי הזה. "לאן את הולכת", הפומפוזי והנהדר גרם לאביב "ליפול" על הבמה, כמו שרק הוא יודע. "סוף העולם" ואז איך לא - "עכשיו מעונן" אבל אפילו פה חיכה לקהל איזה שינוי במתכונת. בכמה משפטים, גידף גפן את ממשלת נתניהו וקרא להפלתה במהרה לקול תשואות הקהל.

נשף הרוק של "חוזרים לרוקסן - שבורים על ה-90", היה זריקת נוסטלגיה חורפית מצוינת. היא לא באמת החזירה אף אחד לרגעים הנכספים ההם, אבל היא גרמה ללא מעט אנשים ללכת לישון עם הגיטרה בין הרגליים.