הקול היהודי: ארט גרפונקל הצליח לרגש בבלומפילד

בגיל 73, לאחר שנה וחצי שלא שר בגלל צרידות בקול וללא פול סיימון הכריזמטי, עלה אתמול ארט גרפונקל על במת אצטדיון בלומפילד הגדול להופעה, כאשר לידו גיטריסט מטנסי ופסנתרנית. 20,000 איש מבוגרים וצעירים כאחד, קיבלו אותו במחיאות כפיים סוערות ואהבה אינסופית. בחולצת כפתורים לבנה ווסט שחור, נראה בתחילה גרפונקל כסבא חביב, שבא לספר סיפורים לילדיו. לאחר שהתחמם קצת יצא ממנו הפרפורמר המוכשר, שהעניק לו את החותמת הראויה להיות חלק מהצמד האלמותי של סיימון וגרפונקל.

 

את הערב הוא פתח עם כיפה לבנה, שר קטע מתפילה וכבר בהתחלה קנה את לב הקהל הישראלי. ככה זה כאשר באים לישראלים עם מוטיבים יהודיים. אנחנו לא יכולים שלא להנמס. בהמשך הערב יתברר שהחנפנות לישראלים תהיה חלק הארי של ההופעה. גורפינקל הוא בדיוק הארכיטיפ של היהודי הגלותי, שמרגיש ייסורי מצפון על כך שגדל במקום שלו, כאשר אנחנו כאן עסוקים במלחמות. בקטעי קישור הרבים שלו הוא דיבר על הבית היהודי שבו גדל, בית הספר והרבי, על אביו ועל שורשיו היהודיים. לכו תדעו, אולי הוא עוד יעשה עלייה או יממן איזה קמפיין פוליטי.

 

מתחנף לקהל הישראלי

לאחר התפילה הוא שר את "The Boxer" ומלהיב את הקהל עם "April Come She Will". בין שיר לשיר הוא סיפר על האוטוביוגרפיה שהוא כותב והקריא קטעים ממנה. מן פרוזות קצרות, על כל מיני תחנות בחייו. מי הטרח להקשיב צחק מדי פעם ואפילו התרגש, למרות שבאיזשהו שלב זה היה נראה ונשמע קצת טרחני, כי בכל זאת באנו לשמוע אותו שר ולא עושה לעצמו קתרזיס. יכול להיות שבגלל הקושי שלו לעלות בגבוהים וקולו הצרוד קצת, החליטו מנהליו להעביר חצי ערב מהשעה וחצי בסיפורת קלילה, כדי שיוכל לנוח בין שיר לשיר.

 

אחרי "Scarborough Fair" הוא שר את "The Side Of The Hill", שיר אנטי מלחמתי שכתב פול סיימון לפני 52 שנה והקדיש אותו לישראל. כן, המדינה הקטנה הזו שבה מלחמות מתקיימות באותה שגרה שהוא מורח את חמאת הבוטנים על הלחם שלו. כאן, הרגיש הקהל שהוא מאמץ לשיר ושקולו כבר אינו הקול הצלול של לפני עשרים שנה. ועדיין היה משהו מאד מרגש בביצוע הקטן והמינורי של גרפונקל.

 

 

דור העתיד עולה על הבמה

בשלב הזה הוא העלה כוח עזר לבמה, לא בדמות זמרת סקסית שתלווה אותו. היה זה בנו ארתור ג'וניור המוכשר מאד והשניים ביצעו שיר מחווה לאחים אוורלי, שאחד מהם נפטר בשנה שעברה  "Let It Be Me". הבן עם קול הזהב נשאר לשיר את "Smile" של נאט קינג קול והעניק לנו כמה דקות של צמרמורת. כמעט אפילו גנב את ההצגה מאביו הגאה.

 

כאשר ירד הבן מהבמה, גרפונקל שר כמה שירים של חבריו כדוגמת רנדי ניומן, ג'ימס טיילור וכמובן של פול סיימון. למרות הפרסומים, על כך שגרפונקל קרא לסיימון אידיוט לפני כחודש באיזשהו ראיון ושמועות על יחסים לא טובים בין השניים, נראה כי במופע הזה שם גרפונקל את כל האיכס מאחור. לכל אורך ההופעה הוא פרגן לפול סיימון על כתיבתו, שיריו ועבודת המשותפת יחד. כנראה שגם כאן הוא רצה לקנות את הקהל, שבתוך ליבו פנימה היה רוצה לראות את פול סיימון גם על הבמה לצידו. הוא אפילו התבדח באחד השירים ושל פול, הביט אל צידה של הבמה ואמר ואמר: "פול, בוא לפה". גם הקהל רצה שזה יקרה, אבל פול נמצא אי שם ואנחנו היינו כאן.

 

הופעה מקסימה גם ללא פול סיימון

לקראת הסוף עורר גרפונקל את הקהל בלהיטיו הגדולים והמרגשים "Kathy's Song", "bright eyes" המרגש שהצליח להוציא דמעות מכמה נשים שישבו בקהל ובסיום For Emily, "Whenever I May Find Her". את המופע הוא סיים כמובן עם "Bridge Over Troubled Water", שבשבילו הקהל הגיע ובמקום הדרן עלה לבמה שוב עם כיפה ושר את ברכת "שהחיינו".

 

בשורה התחתונה, המופע היה קצר יחסית עם הרבה קטעי קישור ורק תשעה שירים, שחצי מתוכם עם קאברים וחוסר סנכרון בין קולו של גרפונקל למסכים, שדי עיצבן את אלו שישבו בצדדים. מצד שני גרפונקל לקח על עצמו אתגר לא קטן, לאחר שנה וחצי שכמעט ולא שר וזה אכן ניכר בקולו הלא צלול ובחוסר יכולת להגיע לגבהים. מי שהגיע אתמול לאצטדיון, ידע שמדובר בהופעה עם מוסיקה רגועה ושקטה, שמעניקה תחושה של יודל שמנגן ברקע ולא באיזה מופע רוק הסטרי, כך שהציפיות היו בהתאם. ועדיין, אי אפשר שלא להריע ולחבק את הזמר הזה, שלכל אורך הדרך שלו היה הצל של פול סיימון ועדיין הצליח להחזיק מופע שלם מול אלפי אנשים, לשמח ואפילו לרגש, ללא פול עם הגיטרה לצידו.