ההופעה של קניה ווסט בישראל: הופעה של איש אחד

קניה ווסט, בעלה של קים קרדשיאן, נשיא ארה"ב לעתיד או כל כינוי אחר שתבחרו, הופיע הערב (רביעי) באיצטדיון רמת גן בהופעה שמסכמת את סיבוב ההופעות הנוכחי שלו, הופעה אחרונה ל-2015. ההופעה התקיימה באיצטדיון רמת גן ועל אף 25,000 האנשים שהגיעו, הייתה בהתחלה הרגשה שהמקום מלא ב"קרחות" שיעליבו את הראפר שכידוע, ממש לא טוב בלהיעלב בכבוד.

עד לרגע ההופעה דלקו פרוג'קטורים עצומים ומטילי אימה שחשפו כמה אמיתות מעניינות אך ניתנות לוויתור על הקהל- כך למשל גיליתי שישנן בנות אשר מאפרות את הגב והידיים בנצנצנים, חוויתי מקרוב ובמדויק חצ'קוני גב של נערים בגיל ההתבגרות ועוד פרטים רבים ונפלאים. מסקנה: פרוג'קטור ענק - לא התאורה האידיאלית לדייט ראשון. ובאופן כללי - גם פחות מתאים למופע, וכך, עד שכבו האורות שררה באוויר תחושה מעט מביכה, כמו בפאב שפתאום כבתה בו המוזיקה והדליקו את כל האורות.

אז בעוד עיננו התרגלו לאור החקירות הקשוח וליבי התרגל לעובדה שקניה ייראה אותי לא בשיאי, תפסנו את מקומנו ברחבה הצמודה לבמה וחיכינו בהתרגשות. האיצטדיון לעומת זאת פחות התרגש ומלבד הודעת אזהרה מלבבת מאת משטרת ישראל, לא היו כל סימנים לכך שמשהו עומד להתרחש, לא מוזיקת רקע, אורות מופע מרגשים או איזושהי תנועה או התרחשות על הבמה. אבל אז, לאחר כשעה וחצי של המתנה הפציע מיסטר ווסט (כפי שיפנה לעצמו במהלך ההופעה) והמופע התחיל.

פחות בן אדם של סמול טוק

מהר מאוד שני דברים היו ברורים: הראשון - קניה ווסט זה הופעה של איש אחד, הבמה מינימליסית לחלוטין ובמכוון, כאשר כל המוזיקה שמלווה אותה נובעת מפינת די'גי חשוכה ואלמונית בקצה הבמה, כשבהמשך סיבוב תאורה סורר יחשוף כי יש גם זמר מלווה בכל הסיפור הזה אבל אלו שני האנשים היחידים על במה חוץ מווסט והם באופן ברור מאוד - לא חלק מהסיפור. (ווסט גם לא יציג אותם בשום שלב של ההופעה).

הדבר השני שהופך לברור לאחר כמה וכמה שירים הוא, שווסט כנראה לא מתכוון לפטפט איתנו, כאשר סקאלת הפטפוט היא כמובן רחבה, ישנו 'פטפוט מריה קארי' - "הו חברים, איך אני אוהבת אתכם, ישראל, איך השמלה שלי? חם לי, תכבו את הסיגריות, זה שיר שאני עושה בווגאס", ובקצהו השני והמרוחק של סקאלת הפטפוט ניצב לו בקשיחות ווסט, אשר פשוט לא אמר מילה לקהל לאורך 10 השירים הראשונים וגם כשכן כבר דיבר ופנה אל הקהל, היה זה עם השאלה הגנרית ביותר של כל מופע באשר הוא - "האם אתם נהנים?" ובכן, התשובה היא כן, אבל מה עם איזה "תל אביב! פלאפל! על הכיפאק!", אז זהו שלא. ווסט בא לפה להראות לנו איך מופיע ראפר קשוח, לא איך מופיע עודד מנשה בקיץ על החוף.

קניה אל תכעס

אז אחרי ההבנה שזהו מונולוג ולא דו שיח, ההופעה המשיכה; קניה ווסט הוא פרפורמר אמיתי, הוא מרגיש את מה שהוא שר ואת מה שהוא לא מרגיש - מיד רואים שהוא לא מרגיש. כך למשל במהלך אמצע המופע ביצע מעין מחרוזת להיטים על ספידים, אותה תקתק תוך משהו כמו דקה וחצי וסגר את פינת ה-crowd pleasers. בעוד שהקהל כה התרגש מ"גולד דיגר" וכבר שינס מותניו לקראת סשן ריקודים אך לדאבונו השיר בוצע למשך 20 שניות וקניה מיד עבר לביצוע קצר מידי של להיט אחר.

אבל כשווסט כן מרגיש את מה שהוא שר, הוא מרגיש את מה שהוא שר; הוא יורד על הברכיים, מתכנס בתוך עצמו, לפרקים נראה שהוא עוד רגע עלול לשכוח את 25 אלף האנשים שצופים בו. ההופעה כללה הרבה שירים מוכרים ונפתחה במפגן כוח מלהיב עם "Stronger" ו-"power", אבל היו גם לא מעט שירים לא מוכרים שבהם השורות הראשונות היו אחראים להראות התלהבות ואילו בשורות מאחור זה היה מה שנקרא בימינו - זמן סלפי.

הבעיה עם קניה ווסט, שהוא קצת מפחיד בואו נודה בזה, ומי שראה התקף זעם אחד או שניים שלו יודע על מה מדובר. וכך לאורך רוב המופע מצאתי את עצמי מודאגת - האם אנחנו קהל טוב? למה הוא לא מחייך? אולי אכזבנו אותו שלא הכרנו את השיר האחרון? אבל לא באמת צריך לדאוג לקניה, הוא נשוי לקים קרדשיאן, הוא מוזיקאי ומעצב אופנה מצליח, לצווארו שרשרת יהלומים בגודל של תינוק בן חצי שנה, וסה"כ, חוץ מזה שהוא לובש ארוך תחת 150 מנורות+החום הישראלי - החיים שלו יפים.

לסיכום, ההופעה הייתה טובה, ווסט הוא מוזיקאי פעיל שהגיע להופעה בישראל בזמן אמת ולא על תקן נוסטלגיה מתקתקה וזה כבר משהו. היו בהופעה כמה רגעים מונוטוניים, בהם ווסט הלך לנו לאיבוד אל תוך מלמולים למיקרופון, אבל כשהוא כן היה בעניינים - העיניינים התרחשו.

רק חבל שלקראת סוף ההופעה תקלת סאונד אילצה את ווסט לקטוע פעמיים שיר באמצע ולהתחיל מחדש ולפי איך שזה היה נשמע - התקלה לא ממש טופלה עד לסוף ההופעה מה שהתבטא בבאסים נוראיים. בסוף ווסט נשאר על הבמה ל-4 הדרנים, אבל באיזשהו שלב הקהל כבר התחיל להתפרק ולנדוד חזרה לביתו. לטענת ווסט - היינו הקהל הכי טוב שלו, לטענתי - הוא אומר את זה לכל הבנות.