בון ג'ובי בהופעה: להקת הרוק הכי חביבה שתכירו

3 ימים בלבד אחרי ההופעה של קניה ווסט בארץ, אנחנו זוכים להופעה בינלאומית גדולה נוספת; להקת בון ג'ובי האגדית הגיעה להופעה בישראל בפעם הראשונה ו-50,000 אלף האנשים שהגיעו הערב (שבת) לפארק הירקון לצפות בלהקה היו אישור מכובד לכך שהם לא באו לשווא.

להבדיל מההופעה של ווסט, שהתחילה בשעה וחצי איחור, להקת בון ג'ובי כנראה הייתה כל כך להוטה כבר להופיע בישראל, שהמופע החל 20 דקות לפני הזמן שנאמר, ב- 20:40, כאשר סדר הגודל של הלהקה, היקף הפקקים ולקחי ההמתנה המייגעת לקניה ווסט - הבטיחו בחובם לפחות איחור של שעה. וכך, דקות ספורות לאחר שגיא ויהל (מופע החימום) ירדו מהבמה הפציע בון ג'ובי עם להקתו לבמה עם השיר "That's What The Water Made Me" לתדהמת המוני האנשים שעוד היו בכלל בתור לנקניקיה. "ישראל אתם מוכנים לקצת רוקנרול?" (בערך, רק ננגב רגע את שאריות החרדל) שאל בון ג'ובי ומיד המשיך עם הלהיט - "you give love a bad name" לקול תשואות הקהל.

לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

7 עובדות שבטוח לא ידעתם על הסרט "גריז"

ההופעה של קניה ווסט בישראל: הופעה של איש אחד

רוק מנומס ונוסטלגיה

בגיל 53 בון ג'ובי נראה מעולה, עם חיוך כובש שלא יורד מהפנים ומראה כללי של אבא של קן, החבר החתיך של ברבי. אבל בון ג'ובי הוא לא רק פנים יפות אלא גם פרפורמר אמיתי - הוא מפזז על הבמה, מדבר לאורך כל ההופעה עם הקהל "אתם איתי? יותר חזק!" וכד', עושה הפעלות ידיים לקהל ובאופן כללי - פשוט חברמן. אז הסולן חתיך, הלהקה סימפטית, האנרגיות טובות ומסכי הענק באיכות גבוהה, אבל המוזיקה.. קצת כמו לשים את הטלוויזיה למשך שעתיים על ערוץ VH1, לטוב ולרע. לטוב: אלו שנעוריהם היו בשנות ה-80, לרע: אלו שנעוריהם היו בשנות ה-90.

המוזיקה של בון ג'ובי היא לכאורה מוזיקת רוק אבל בגרסה הכי לא מחופספסת שיש, מעין רוק מנומס, המנוני, קליט אך בו זמנית נשכח בן רגע (חוץ מהלהיטים הגדולים). "נראה לי שמשעמם לי" חשבתי לעצמי בשקט וברגשי אשמה, אך בעודי מתבוננת סביבי לבדוק אם יש לי שותפים לתחושות, ראיתי שדור נעורי שנות ה-80 דווקא נהנה מכל רגע, מכיר את כל המילים, קופץ ונותן בראש ולפתע הבנתי, ככה הדור הבא יסתכל עליי בהופעת האיחוד של הספייס גירלז, כי אין מה לעשות, כל אחד והנוסטלגיה המיתולוגית שלו.

אז נכון, בון ג'ובי הוא לא ה- נוסטלגיה שלי אבל עדיין, יש לו כמה וכמה להיטים גדולים שהיו יכולים להחזיר אותי לזיכרונות מתוקים ממסיבות כיתה מלאות התרגשות וחצאי פיתות עם חומוס, אך לצערי הלהקה בחרה לא להפציץ עם מנת להיטים מרוכזת, אלה פיזרה אותם פה ושם לאורך המופע, מעלה ומורידה את מפלס האנרגיות, כשדווקא "always", "bed of roses" ו-"These Days" נשארו בחוץ משום מה ואילו "living on a prayer", (עליו הרי כולנו התאמנו בליפ סינק סוער במקלחת) נשאר לסוף ההדרן, כשהמוח כבר בהשלמה עם המופע כפי שהוא והגוף כבר חושב איך להימנע מהפקקים של היציאה מהפארק.

אז מה שלום רוג'ר?

אמנם בון ג'ובי לא אמר במופע דברים פוליטיים מפורשים אך מעבר לזה שעצם ההופעה בישראל בימינו היא אקט פוליטי כשלעצמו, (לאור האיומים והאגרת הלבבית הקבועה מרוג'ר רוטרס), ג'ובי לא הגיע להופעה כצאן לטבח שמשקשק מפחד מחרם פוליטי, אלא הוא באמת נתן את כל כולו; חייך לאורך כל המופע, אומר שוב ושוב שהוא שמח להיות כאן, הציע את "we don't run" כהמנון תל אביבי ואף בסוף ההופעה אמר לקהל בחום: "ישראל, תשמרו על עצמכם" והוסיף הבטחה מפורשת עם זיקה ברורה לקולות שבחוץ: "אנחנו נחזור להופיע כאן מתי שרק תרצו" ולפי תגובת הקהל - זאת הבטחה שהם יצטרכו לפדות.