החיים החדשים של אסף אמדורסקי

מי לא רצה לפחות פעם בחיים להיות אסף אמדורסקי? לקרוע את תל אביב ביום שני מנומנם עד חמש לפנות בוקר, לשחרר אחת לחמה שנים תקליט שיתקבל באותה הערכה גם אצל המבקרים וגם אצל הקהל ולשלוט בכל הביצה התל אביבית הזאת בשילוב מעורר הערכה של נונשAלנט וזלזול. רוקנרול בייבי, או לפחות, כך זה נראה מהצד.

האמת היא שכבר כמה שנים טובות אמדורסקי לא עושה מה שמצופה ממנU, מצא את אלוהים, הפסיק לאכול בשר, עוד נגיע לכל זה - אבל נקודת הציון מבחינתנו לפחות מתחילה במפגש עם ישראל גוריון לפני כשמונה שנים. אותו גוריון שליווה את אביו של אמדורסקי לאורך רוב שנות חייו. האמת שלא רק המוזיקה של הדודואים חוזרת לחיים כשהשניים האלה נפגשים, גם מערכת היחסים בין אמדוקסרי האב לבין בן זוגו המוזיקלי - וזה די מדהים לראות את זה מהצד.
לא ככה - ככה.

אז אם הייתם מספרים לאמדורסקי של סוף שנות השמונים שיגיע היום שבו הוא ינגן את השירים של אבא ועוד יקליט שני אלבומים מהחומר הישן והטוב, הוא היה מבקש שכטה ממה שעישנתם. ערב המחווה שנערך לבני אמדורסקי זמן קצר לפני מותו בערוץ 1, היה המקסימום שאמדורסקי ג'וניור היה מוכן לחשוב עליו באותם ימים. כי הסגנונות המזויקלים של השניים, איך לומר, לא ממש נושקים משיקים. אבל בגיל 45 נראה שאמדורסקי השלים עם הרבה דברים, נפרד מאחרים. הוא עזב את מרכז תל אביב, נישא בשנית הרחק מאור הזרקורים שליווה את נישואיו הקודמים, אפילו ויתר סוף סוף על האופניים.

לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

"הפוליאקובים": משפחת קרדשיאן עם סחוג

אורלי וילנאי חושפת: "יש לי מחלה שיש לשני אנשים מתוך מיליון"

את האלבום האחרון שלו "פה", היקליט ברובו בחיפה, אולי כי משם קל יותר לבחון את מה שהפכה להיות תל אביב. בשיר אחד היא שורצת כרישי נדלן שמוצצים את דמה, באחר עמוסה בקבצנים אבודים, מרשרשים במטבעות בכוסות פלסטיק. יש גם צד שני לאלבום הזה - רגיש הרבה יותר, אפילו די אופטימי. הכל מעורבב שם. זה אגב אחד היתרונות הגדולים שיש לאמדורסקי - הוא אדון למוזיקה שהוא יוצר, אף פעם לא עבד תחת מגבלות שמנחיתה חברת תקליטים.

יש לזה מחיר אגב, אנשים שעבדו לצידו מתארים אותו פרקציונסיט מוטרף - הוא יכול לעבוד שנה על שפיץ של שיר ולא יוותר עד שירגיש שהוא יושב לו בול. על האלבום החדש עבד כמעט חמש שנים. לא רע יחסית לאמדורסקי. אלא שעכשיו יש לו אתגר חדש - מה קורה כשמוציאים אלבום אבל אף אחד כבר לא קונה דיסקים?

אז פרנסה יש, ברוך השם וזה החלק הטרי ביתר בסיפור של אמדורסקי - האיש שמסמן אולי יותר מכל אחד אחר את הבועה התל אביבית עשה שלום עם אלוהיו. אז בחנות הדיסקים הכמעט אחרונה בתל אביב אמדורסקי, אם ירצה או לא, הוא גם סוג של רב ומדי פעם מגיח איזה מאמין שמבקש ברכה.

ואיכשהו כל העיסה הזאת שמתערבבת בתוך אמדורסקי, מתיישבת לו כמו שצריך. בין שיעורי התורה עם החבר'ה ללילות לבנים במועדונים בתל אביב, בין המשעול המוזיקלי שהשאיר אביו לגרוב שבוקע מסינטיסייזר ישן, הוא מצליח איכשהו למצוא את נקודת האיזון. פעם בכמה שנים כל החיבור הזה יוצר גם יופי של אלבום. אז בינתיים ברוך השם, הכל טוב.