האלבום החדש של ליידי גאגא: בינוני וחסר להיטים

לאן נעלמה ליידי גאגא? מי שהייתה כוכבת הפופ הגדולה ביותר בעולם די נעלמה מהרדאר בשנים האחרונות לטובת כוכבות אחרות, ותיקות וחדשות. האלבום החדש שלה ("Joanne") ממש לא הולך להחזיר אותה לאור הזרקורים, אבל לפחות היא מפצה על האלבום שקדם לו.

בין 2008 ל-2011 זה היה בלתי אפשרי להתחמק מליידי גאגא. מהלבוש המינימלי ושמלת הבשר ועד העירום והקליפים המטורפים, ליידי גאגא הייתה בכל מקום - ואהבנו את זה. היא עשתה לסוף העשור הקודם את מה שמדונה עשתה לעולם הפופ בשני העשורים שקדמו לו: הזריקה דם חדש היישר לוורידים, ואלה רעננו את כל מי שרק חיכה לכך.

אבל כיום ליידי גאגא היא כבר לא אותה הליידי. האלבום האחרון שלה ("Artpop" מ-2013) לא הצליח ולא סיפק אף להיט לקהל הרחב (המעריצים שלה נשארו נאמנים כהרגלם), אלבום הג'אז שהקליטה עם טוני בנט האגדי פנה לקהל מאוד ספציפי והמועמדות שלה לאוסקר לשיר הנושא מתוך הסרט "The Hunting Ground" אמנם היה פצצת רגש, אך היה רגע מאוד נקודתי בקריירה שלה. באלבומה החדש שהיא סוג-של מנסה להמציא את עצמה מחדש, אבל ייתכן וזה כבר מאוחר מדי.

אם באלבומיה הקודמים גאגא היא רק תכננה איך לשחרר להיט אחר להיט שישתלט על העולם, ב-"Joanne" היא מנסה לעשות משהו אחר לגמרי: להציג את עצמה באור שונה. לא עוד פרובוקציות משונות, בואו נאזין לגאגא האמיתית. היא החליטה שלא לעבוד כמעט לגמרי עם המפיקים המוסיקליים שיצרו לה את כל הלהיטים, והפיקה את האלבום כולו לצידם של מארק רונסון הגאון ובלאדפופ, ועוד כמה מפיקים נוספים שעבדו על שירים נקודתיים. הייתם מצפים שזה יהיה האלבום הטוב ביותר של גאגא, אבל זה אפילו לא קרוב לכך.

החיבור בין גאגא לרונסון, שאין ספק שהקו המוסיקלי הידוע שלו הוא זה שהתווה את הכיוון המוסיקלי של האלבום הזה, לא מתממש כמו שיכול היה להיות, בטח ובטח לא כמו שהוא אמור היה להיות. זה בסדר שגאגא לא מנסה לייצר עוד אלבום שכולל רק להיטים, זה בהחלט מקורי מצידה, אבל המוסיקה החדשה שלה פשוט לא כזו מלהיבה, לא ביחס לעבר הארוך שלה ולא כחומר חדש לגמרי. זה אחלה וזה גם קליט בחלקו, אבל שם זה נגמר.

זה מתחיל כבר ב-"Perfect Illusion", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום ושהיה אמור לקמבק את גאגא בענק בזכות הטייטל של גאגא-רונסון-קווין פארקר (מטיים אימפלה), אבל הוא שיר סתמי לגמרי שלא מותיר אחריו שום רושם. השיר הזה הוא בעצם המהות של האלבום כולו: יש בו פוטנציאל רב וגאגא כבר לא נותנת לנו עוד מאותו פופ אהוב, אבל אין בו את המשהו הזה שמצליח לגרום לשירים להישאר באוזניים - וגם לא לחכות שיבוצעו בהופעה חיה, כמו שהיא תעשה ב"סופרבול" בפברואר בשנה הבאה.

הבלדות אף פעם לא היו הצד החזק של גאגא, אבל באלבום הזה הן מהוות את השירים הטובים ביותר באלבום, בהם שיר הנושא ו-"Million Reasons" המרגשים כל כך ו-"Angel Down" המיוחד. שירים קצביים יותר, כמו "Hey Girl" בו מתארחת פלורנס וולש מפלורנס אנד דה מאשין, הוא דוגמא מדויקת לשאר שירי האלבום הקצביים: הם אחלה, הם נחמדים, אבל זהו, שם זה נגמר. אין בהם כמעט דבר מעבר לכך, וזה קצת מאכזב כי גם אם ליידי גאגא רוצה ליצור שירים פחות להיטיים היא צריכה לדאוג שקודם כל הם יהיו שירים טובים.

בשורה התחתונה, הקאמבק שליידי גאגא ייחלה לו לא יתממש במלואו. המעריצים האדוקים יאהבו כל דבר שהיא תעשה, אבל היא כל כך ניסתה להתרחק מהמוסיקה שאפיינה אותה שאולי היא הלכה כמה צעדים רחוק מדי. אי אפשר לזהות את השירים האלו ולחשוב שהם שייכים לאחת מכוכבות הפופ הגדולות של העשור האחרון. "Joanne" הוא אינו האלבום הרע ביותר של גאגא אך הוא גם אינו השיא שלה, וככזה הוא הופך לאלבום שלא ישאיר אחריו כל מזכרת לעתיד.

ציון: 3 כוכבים.