תשבעו באמי שלכם

ניל פטריק האריס, כוכב "איך פגשתי את אמא" ינחה את טקס פרסי האמי שיתקיים בלילה שבין יום ראשון לשני (על פי שעון ישראל), זאת לאחר שהבריק בהנחיית טקס פרסי הטוני (פרסי התיאטרון האמריקאי) ביוני השנה. לפניו עשה דרך דומה יו ג'קמן שהנחה את הטוני, ואחריו את האוסקר. אבל כל זה לא חדש. גם הסיבה לכך שאנחנו כל כך בעד האריס לא חדשה, ועדיין יש צורך להזכיר אותה, בעיקר כאיחולינו להוליווד עם פרוס השנה החדשה. מדובר בשחקן הראשון שיצא מהארון ועדיין ממשיך לשחק בתפקיד של משכיב נשים מדופלם.

נקמת החנונים

אולי האריס, שהתפרסם עוד בשנות השמונים בתפקיד דוגי האוזר (ילד פלא, רופא בן 14 וחנון רציני), חזה את הטרנד הזה. יתכן שזה קרה בעקבות "המפץ הגדול", סיטקום הגיקים שהצליח הרבה מעבר למצופה. אולי האשמה האמיתית היא דווקא “30 רוק" בכיכובה של ליז למון, החננה המוצהרת, שכבשה השנה את ראש מצעד מספר המועמדויות לסדרות, עם עשרים ושתיים מהן. מה שבטוח, בטלוויזיה האמריקאית הפנימו שהחנון הוא הקול החדש. עובדה, גם בגזרת הדרמה וגם בגזרת הקומדיה רוב המועמדים השנה לאמי הם שחקנים שגילמו תפקידי יורמים, ברמות כאלה או אחרות. את דמויות הנמושות הקלאסיות, אלה שבילדותם קיבלו כאפות מאחרים, ובבגרותם זוכים בלאטמות מהחיים, מגלמים סטיב קארל ב"המשרד", ג'ים פארסונס ב"המפץ הגדול", ובריאן קרנסטון ב"שובר שורות". את דמויות החנונים המקצוענים, שמשלח ידם הוא מעלתם היחידה אבל חוץ מזה הם מאותגרים חברתית, משחקים יו לורי ב"האוס", גבריאל ביירן ב"בטיפול", טוני שלהוב ב"מונק", מייקל סי הול ב"דקסטר", ג'מיין קלמנט ב"טיסת הקונקורד", וסיימון ברקר ב"המנטליסט". לעומתם אלק בולדווין ב"30 רוק”, וצ'ארלי שין ב"שני גברים וחצי", משחקים מאצ'ואים אוטיסטים לסביבתם, שאמנם מצליחים עם נשים יפות, אבל מפסידים עם כל היתר.

המסך הגדול זורם למסך הקטן

מאז ומתמיד שחקני קולנוע שמאסו בעבודה לפי פרוייקטים, ו/או שזרם התסריטים שהם קיבלו החל להיחלש, העדיפו לעבור למשרה קבועה, עם שעות נוחות ופרנסה מובטחת – בטלוויזיה. אבל נדמה שבשנים האחרונות זה רק הולך ומחריף. השנה אפשר למצוא לכך דוגמאות רבות, בעיקר במועמדויות לפרס השחקנית בדרמה, והשחקן והשחקנית במיני סדרה או סרט טלוויזיה. סאלי פילד ב"אחים ואחיות", קיירה סדג'וויק ב"המפענחת", גלן קלוז ב"נזקים" (אחרי שכבר השתפשפה ב”המגן” ז”ל), והולי האנטר ב"להציל את גרייס" הן נציגות הז'אנר במועמדויות לשחקנית הטובה ביותר בסדרת דרמה. קווין בייקון, קווין קליין, סר איאן מקאלן, קנת' בראנה, קיפר סאת'רלנד, ובריאן גליסון, כולם בעלי עבר קולנועי מפואר, משתתפים בקרב על פרס השחקן הטוב למיני סדרה או סרט טלוויזיה. ואילו על פרס השחקנית הטובה בקטגוריה הזו מתמודדות שירלי מקליין, דרו ברימור, ג'סיקה לאנג, וסיגורני וויבר. ואם זה לא מספיק, זווית אחרת למעבר מהמסך הגדול לקטן מספק ערוץ הכבלים AMC שכבש בשנה שעברה את טקס פרסי האמי עם הסדרה "הגברים של שדרות מדיסון" (אבל אנחנו קוראים לה “מאד מן”, כמו שצריך), שזכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר, בפרס התסריט לדרמה, ובשלושה פרסים נוספים. לפני כן שידר הערוץ אך ורק סרטים אמריקאים ישנים. אחרי כן הביא לעולם גם את הסדרה "שובר שורות" שמועמדת השנה לפרס סדרת הדרמה, יחד עם קודמתה שמנסה לשחזר את ההצלחה מהשנה שעברה.

המתקמבקות

לפני כארבע שנים עשתה ליסה קודרו, הזכורה בתור פיבי מ"חברים", סדרה מוקומנטרית על שחקנית שמנסה לעשות קאמבק. השנה זהו בדיוק הטרנד במועמדויות לפרס השחקנית הטובה בקומדיה. כריסטינה אפלגייט, טינה פיי, שרה סילברמן, טוני קולט, מארי לואיז פרקר, וג'וליה לואיס דרייפוס, כולן נמצאות פה בסיבוב שני, אחרי הצלחות בסדרות אחרות בטלוויזיה, או בקולנוע. אבל לא רק פה שולטת התופעה. גם שתי המובילות בטבלת הערוצים בעלי מספר המועמדויות הגבוה ביותר הן שתי קאמבקיסטיות שמוכיחות שהשמועות על מותן היו מוקדמות. רשת הכבלים HBO שבתום "הסופרנוס”, "עמוק באדמה" ו"הסמויה”, רבים תהו האם תצליח לשחזר את הצלחתה, מובילה השנה את טבלת המועמדויות. ואילו רשת NBC שעם פטירת הסיטקום האופייני לשנות התשעים, כדוגמת "סיינפלד", "פרייז'ר" ו"חברים", די התקשתה לחזור לעצמה, מסתפקת במקום השני.

חמוץ מתוק

אם כבר נגענו בהליכתו של הסיטקום מהניינטיז לעולם שכולו טוב, הרי שהשנה המועמדויות בפרסי הקומדיה מלאות בדוגמאות לעובדה שהקומדיות בשנים האחרונות התבגרו, הבינו שהחיים מורכבים, והפכו ממתוקות לעוקצניות. "המשרד", "30 רוק”, "טיסת הקונקורד", "המופע של שרה סילברמן", "סמנתה מי?", ו"כריסטין הישנה" הן כולן סדרות שמצחיקות מהצד המריר של החיים. הדמויות בהן לא צעירות ומאגניבות או אינטלקטואליות חשוכות מרפא, אלא בעיקר אנשים ממוצעים, בעלי רמות מודעות עצמית משתנות, שמתמודדים עם הבורות שהחיים חופרים להם. אפילו "איש משפחה", סדרת האנימציה הראשונה מזה שנים שזכתה במועמדות לפרס הקומדיה, עוקבת אחר משפחה בלתי מתפקדת לחלוטין. ועוד לא דיברנו על "העשב של השכן", ו"United States of Tara" שכל קשר בינן לבין קומדיה הינו מקרי בהחלט.

צחוק מהחדשות

במקרה שמישהו תהה מה מקור המטמורפוזה שעברו הסדרות הקומיות באמריקה בשנים האחרונות, התשובה נמצאת ברשימת המועמדויות לפרס תוכנית הבידור. רובן ככולן של המועמדות פה נוגעות באקטואליה, מי יותר ומי פחות. "הדיילי שואו" ו"קולברט ריפורט" הן פארודיות על תוכניות אקטואליה, שעוסקות באקטואליה בעצמן. כידוע, סקר שנעשה לפני כמה שנים גילה שרוב בני הנוער בארה"ב צורכים את ידיעותיהם החדשותיות מהראשונה שבהן. איתן מועמדות גם תוכניות האירוח של ביל מאהר ודייוויד לטרמן, ותוכנית המערכונים סאטרדיי נייט לייב, שכולן, כאמור, נוגעות באקטואליה לפחות כמה פעמים בכל פרק. כן, מסתבר שכשהחיילים נלחמים בחזית, בעורף מתחילה לחלחל ההבנה שהחיים מורכבים יותר משחור ולבן. גם אם החזית אי שם במזרח והעורף בשיא המערב.

הנפקדות מהרשימה

כמו בכל רשימת מועמדויות לאמי, גם השנה היו כמה החלטות תמוהות. למשל העובדה שהסדרה הבולטת של HBO "דם אמיתי" לא קיבלה ולו מועמדות אחת בטקס המרכזי, למרות עונה משובחת פלוס. במקומה קיבלה מועמדות "להציל את גרייס", סדרה נוצרית צדקנית שהיתה צריכה להיקבר עוד בטרם הגיעה לשלב הפיילוט. בפעם האחרונה שהולי האנטר כוכבת "גרייס" נפגשה עם אנה פאקווין מ"דם אמיתי", היא גילמה את אמא שלה בסרט "הפסנתר". ממש חבל שהיא לא פינתה את מקומה לדור הצעיר. סדרות נוספות שזכו להתעלמות צורבת, וממש לא בצדק, הן "פילדלפיה זורחת", "החיים על פי נד", "בית הבובות", "האחות ג'קי", ו"שושלת טיודור". וכל זה לא היה כל כך מקומם אם השנה לא היו מעלים את מספר המועמדויות האפשרי בכל קטגוריה, מה שנעשה כנראה רק כדי למצוא שוב מקום ל"שני גברים וחצי" הבלתי נלאית.